נראה שהגענו לשלב שבו כבר אין ברירה - חייבים להחליט מה עושים, ולפעול. מאז 7 באוקטובר אמרנו שזה לא הזמן, ובצדק. לא הזמן לפוליטיקה, לא הזמן לחקירות, לא הזמן לחילופי גברי או למציאת אשמים או לבחירות. הצלחנו למשוך כמעט חמישה חודשים, וזה לא רע בהתחשב במקום שבו היינו. אבל בהסתכלות מהירה סביב - זה הזמן להבין שהגענו לצומת קריטי, משלושה כיוונים.
האיש שהכי היה קרוב לסינוואר נעצר - וחשף את כל מה שמנהיג חמאס מנסה להסתיר
נתניהו השיב לגלנט: "אפשר להשיג הסדר בלי פילוג, בחירות זו תבוסה לישראל"
הכיוון הראשון הוא ארה"ב - אנחנו שוב בדינמיקה פסולה של הרס היחסים למען הפוליטיקה הפנימית. מפרץ האהבה שרחשנו לנשיא ציוני, שהפתיע את כולנו במחויבותו אלינו בשעתנו הקשה, היחסים הפכו עוינים ובעייתיים ברמה בלתי סבירה. זה לא שהאמריקאים צודקים בכל - רחוק מזה - האמריקאים טועים בהרבה מובנים, ולא בפעם הראשונה. אבל בהנהגה הישראלית דרושים אנשים שיודעים לעבוד איתם.
אי אפשר להבליג על חברי ממשלה שתוקעים שוב ושוב אצבע בעין הממשל האמריקאי, בזמן שבו ג'ו ביידן לחוץ מהבחירות בארה"ב, כשבמקביל אנחנו זקוקים לו למען הישרדותנו באזור. עצם העובדה שאנו דוחפים את ביידן לקצה הגבול שלו בלי להתייחס להשלכות האפשריות, מראה שהדיפלומטיה הישראלית פשטה את הרגל ומתנהלת באופן לא הגיוני בעליל.
אפשר לזלזל, אפשר להתעלם מהאיומים, להפסיק לספק נשק ואפילו לעשות עסקים עם ישראל, ואפשר לקוות שטראמפ ינצח בבחירות בנובמבר, אבל זה טיפשי ומסוכן. ראשית, כי זכייתו של טראמפ אינה בכיס של אף אחד. שנית, כי גם אם היא תתרחש - היא לא מבטיחה לנו דבר. טראמפ כבר אמר בכמה הזדמנויות שמאס בנתניהו, ובאופן עקרוני מדובר באדם בלתי צפוי שאין לדעת אילו החלטות יקבל ולמי יחליט להתחבר.
על אף התפיסות הבעייתיות, דווקא ממשל ביידן הוא זה שבהתנהלות רגישה ונכונה מבחינתנו, היה יכול להיות הרבה יותר נוח להתנהלות בשיתוף פעולה, ולהגעה להישגים משמעותיים בעת הזאת.
אסון אחד הספיק
הכיוון הבעייתי השני הוא הדינמיקה הפנימית. השנאה ברשתות החברתיות עולה, בין שבגלל אנשים אמיתיים ובין שבגלל מכונת הרעל או בוטים איראניים. אם חשבנו שחברי הממשלה יפגינו יושרה מינימלית, טעינו. קיווינו שהם יקבעו מועד מוסכם לבחירות בסוף הקיץ ובכך יאותתו גם לדרג הצבאי את העיתוי להתפטרות, ויחסכו מעם ישראל את המריבות בזמן מלחמה כדי שאפשר יהיה להתקדם. אבל כמו שאמר השר יצחק גולדקנופף - למי רע כאן?
הליכוד איבדה מחצית מתמיכתה, לממשלה אין לגיטימציה ציבורית כבר חודשים ארוכים, בני גנץ וגדי איזנקוט נדחקים לעזיבת ממשלת החירום, אבל מתברר שמי שהביאו את המדינה לשנה הגרועה בתולדותיה, לא חושבים שהם צריכים לתת את הדין, או אפילו לבקש מחדש את אמון הציבור. למה מה קרה?
כשמוסיפים לכך את משפחות החטופים מרוטות העצבים, המשפחות השכולות, המפונים שלא בוטחים בהנהגה והפצועים הרבים, ברור שגם המחאות יחזרו. אם יהיה מזל, הן יחזרו בפורמט המוני ושקט יחסית, כמו לפני 7 באוקטובר. אם יהיה פחות מזל, הפעם הן יהיו מכוערות וקשות בהרבה.
בכל מקרה - ישראל אינה זקוקה לזה, בלשון המעטה. אין באמת יכולת לבקש מאנשים שאיבדו כל אמון בהנהגה, לשבת בשקט ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. הפעם זה לא עוד אירוע פוליטי, אלא סצנריו מסוכן מתמיד.
כשהחיילים בחזית, כשלא ברור מה קורה בצפון, ואחרי שראינו מה קרה בפעם שעברה כשהמחאות הבעירו את הרחוב, אין אופציה להמשיך עם ממשלה שאין בה אמון רחב. הנהגה אחראית צריכה לחסוך את הכאוס הזה. לעשות מעשה. אי אפשר פשוט להמשיך למען הכיסא, כי אם המדינה לא תהיה, גם הכיסא יאבד משמעות.
השילוש הקטלני של הסכנה הפנימית, הסכנה האמריקאית והסכנה השכונתית - מתגבש לנו מול הפרצוף. ישראל צריכה הנהגה שתוציא אותה מהפלונטר הזה, לא כזו שתנסה להסיח את הדעת בפרובוקציות, וגם לא כזו שתזרוק אשמה ותסרב לקחת אחריות. גם אם יש לנו יכולת לספוג עוד 7 באוקטובר, אף אחד כאן לא צריך עוד אסון כדי להתאפס. אחד הספיק לנו.
השינוי - הכרח ביטחוני
הרמדאן בפתח. הלוואי שעסקת החטופים תצא לפועל, אבל גם אם לא, השבועות הקרובים הם הזמן לעשות מעשה. אסור לתת לתהליכים להקצין - לא מול ארה"ב ולא מבפנים. זה יהיה פרס לטרור ולאיראן.
אפילו אי אפשר לומר שזה "למען הפוליטיקה הפנימית", כי הליכוד לא מרוויחה מזה בסקרים, רק הקיצוניים מרוויחים. לכן צריך לגדוע את התהליכים האלה באיבם. עד עכשיו אמרנו שזה לא הזמן, ועכשיו צריך לומר - זה הזמן. קדימה.
העיתוי הנוכחי הוא הזדמנות פז למהלך שיועיל לכולנו. הרי עם ישראל לא היה מאוחד יותר בעמדותיו זה תקופה ארוכה. גם לפני המלחמה היה רוב ימני בישראל, אבל היום זה נכון בהרבה. במרכז הפוליטי ואפילו בשמאל זזו ימינה בעקבות הטבח. הבעיה היא שממשלת ה"ימין מלא־מלא" לא באמת נותנת מענה לקהל העצום הזה.
הימין הישראלי הפך לבן ערובה של פוליטיקאים פופוליסטים, מושחתים, שקרנים או סתם חסרי כישורים. כולם מפסידים מזה. הציניקנים, שנאחזים בכיסאם על חשבון המעשה הנכון למען עתיד המדינה, מחזיקים בימין הישראלי העצום כבן ערובה. הם גוררים אותנו חזרה למריבות מקושקשות וחסרות פשר, במקומות שבהם אפשר וצריך להגיע להסכמות רחבות.
הם גוררים אותנו לבעיות מיותרות מול ארה"ב, בתקופה שבה אנחנו הכי צריכים אותה. הם שנואים בעולם, ומהווים נטל תדמיתי עצום על יכולתנו לייצר הסברה טובה. הם בעיקר לא מאפשרים למדינה לבצע את הצעדים ההכרחיים בנקודה הקריטית שאליה הגענו.
השינוי חייב לבוא מבפנים. הישועה לליכוד תגיע רק מתוך הליכוד, והישועה לימין תגיע רק מתוך הימין. חייבים לעשות מעשה שישאיר את הפופוליסטים והקיצוניים בחוץ, ויאפשר למקצוענים עם יכולות להוביל את המדינה בכיוון אחר, טוב ואחראי יותר.
כיוון שיאפשר לשתף פעולה עם ארה"ב על אף חילוקי הדעות, מתוך אמון ולא מתוך תחמונים וקריצות לבייס בגבעות. כיוון שיביא לרגיעה פנימית ולתחושת אחדות, שתאפשר למרבית הציבור לחוש אמון כלפי ההנהגה. הקיצוניים אומנם יבעטו ויצעקו ויעשו בלגן, אבל הם כבר יעשו זאת מהשוליים ולא מכיסא הנהג.
דרוש אמון בהנהגה שתייצג את מאוויי הציבור החבוט, כי זה מה שיאפשר לצה"ל להמשיך להילחם באופן מיטבי ומלוכד. זה גם מה שיאפשר לכוחות הביטחון לקבל אחריות, ללא חשש שהדבר ינוצל לרעה על ידי הדרג המדיני. לכן זה הזמן להביא למהלך אמיץ להנהגה חדשה, שתוביל מתוך אחריות, אחדות גורל ושיתוף פעולה. דווקא מתוך הימין האחראי יכול להתחיל כאן סוף־סוף שינוי אמיתי, שינוי לטובה.