כולם מבינים שאסון ה־7 באוקטובר היה תוצאה של שורת כשלים של אותם נושאי משרה בצבא או בממשלה אשר עליהם, מתוקף תפקידם, הוטלה האחריות לשמור על שלום תושבי העוטף. לי נראה שכמה מהכשלים משתקפים מיידית וקלים מאוד להבנה.
בלילה שלפני הטבח: מחבלי נוח'בה החליפו לסים ישראלי בטלפונים
חשיפה: הדו״ח הגנוז של 8200 על המחדלים שהובילו לטבח בדרום | בן כספית
על כן מאוד הופתעתי כאשר הרמטכ”ל לשעבר, רב אלוף (במיל’) אביב כוכבי, אמר בטקס אזכרה לחללי הל”ה כי “7 באוקטובר הוא אירוע מזעזע ומכונן כאחד, שמחייב בירור עמוק ותחקירים נוקבים. האירוע יצטרך להיבחן מכל הזוויות, בכל התחומים ובראייה רב־שנתית... אני אחראי להחלטות ולפעולות שנעשו בצה”ל בתקופתי כרמטכ”ל, ואני שואל את עצמי ללא הרף מה יכולנו לעשות אחרת”.
האמת, לא הבנתי. האומנם כוכבי שואל היום את עצמו מה יכולנו לעשות אחרת? האם אין זה כה ברור, שקוף ומובן? וקודם לשאלתו של כוכבי, ככל שאנו יודעים, הקים הרמטכ”ל הרצי הלוי צוות שיבדוק לעומק מה היו המחדלים שהובילו לאסון ה־7 באוקטובר. איני מומחה לענייני צבא, אבל במסגרת שורת תפקידיי הציבוריים ידעתי תמיד כי בנוסף לרמה מקצועית ומיומנות, יש תמיד להשתמש בכלים מאוד בסיסיים שהם: היגיון בריא, שכל ישר ויכולת שיפוטית. בהתבסס על אלה, אבקש ברשימה זו לסייע גם לרמטכ”ל לשעבר כוכבי וגם לוועדת הבדיקה.
חלק מכשלי ה־7 באוקטובר הם תולדה של תפיסות עבודה שגויות ששלטו בצה”ל עשרות שנים. ראשית לכל, כשמדובר בהגנה על חיי אדם, וזה עיקר תפקידו של צה”ל, חובה, כעיקרון יסוד, לבחון את מערכת ההגנה שנבנתה מול כל אפשרות קיצונית העלולה למוטט הגנה זו. מותר כיום להניח שהפיקוד בצה”ל לא פעל על פי עיקרון זה.
אתם בצה”ל, כמסורת של עבודה, לא לימדתם ולא אימנתם חלק גדול מהחיילים והחיילות, להוציא יחידות קרביות, להשתמש בנשק ולדעת להגן על עצמם ברמת הפרט. כשל זה השתקף בבירור ביום האסון. אינני יודע אם בגבול עוטף עזה הוצבו 300 חיילים או 600 חיילים אבל דבר אחד ברור: גם במפקדות הקדמיות בקו הגבול, חיילים שהוצבו להגן על היישובים, לא הוכשרו להשיב אש. לאמיתו של דבר, צה”ל עשה חלק מהם לפקידות ופקידים ולא לחיילות וחיילים.
הפכתם נערות בוגרות לתצפיתניות בלבד, ועל אף שהוצבו בקו הגבול, לא ציידתם אותן בנשק להגנה עצמית. הפקרתם אותן. מנעתם מהן את היכולת הבסיסית להגן על עצמן. מתוך יחידה שמנתה 34 תצפיתניות רק לארבע היה נשק. פרקתם את כיתות הכוננות מנשקן. ביישוב שבו היו 44 רובים הותרתם ארבעה רובים בלבד. שללתם מכיתות הכוננות את היכולת למלא את ייעודן. במספר יישובים הופקדו נשקים להגנה בכספת כשכל אחד מבין שבמקרה של תקיפת פתע, אין זמן לרוץ לכספת. חובה לבדוק באופן יסודי, בלי משחקים ולא משנה מהו הדרג הפיקודי, מי היו האחראים לקבלת ההחלטה לפרוק את כיתות הכוננות מנשקן. בעיניי, זה בדרגת חומרה שאין שני לה.
לא הצבתם קו הגנה של אמת בקו הגבול. לא יצרתם קו הגנה אפקטיבי. אפשרתם חדירה כמעט בלתי מופרעת של מחבלים פנימה אל תוך הקיבוצים והיישובים. האמת היא שהמחבלים יכלו להגיע אפילו לחולון, רחובות וראשון לציון בלי שיהיה כוח צבאי מאורגן שיגן על התושבים ושיוכל להגיע למקום האסון תוך זמן קצר. יחידות הצבא שכן הגיעו היו מדוללות ולא היה בכוחן למנוע את מעשי הטבח שנמשכו שעות ארוכות.
לא דאגתם שיהיו מסוקים בכוננות שיוכלו להגיע לכל מקום בישראל למקרה של מתקפת פתע. מרחבי ישראל כולם היו פתוחים בפני מתקפת פתע. באדישות בלתי מובנת, בזחיחות, בזלזול ותחושת עליונות, מפקדים סירבו להתייחס ברצינות למידע שהועבר אליהם על כך שאנשי חמאס מבצעים תרגילים חיים שמטרתם פשיטה על מוצבים ויישובים.
האמנתם שחומה ומערך תצפיתניות מהווים חזית התרעה מספקת שיהיה בה כדי למנוע הפתעה של חדירת מחבלים ולא העמדתם מערך זה במבחן אמיתי.
אני מניח שוועדות בדיקה וועדות חקירה למיניהן יבחנו גם רמות תפקוד כאלה ואחרות, ויוכלו גם להצביע על אחריות אישית ישירה. אבל אין ספק כי בנוסף לתפקוד הלקוי קודם ה־7 באוקטובר, חלק גדול מאלה שנרצחו ביום זה איבדו את חייהם כתוצאה ישירה של תפיסות עבודה לקויות שעל פיהן פעל צה”ל שנים רבות.