מערכת הבחירות המקומיות שהסתיימה בשבוע החולף שיקפה באופן ניכר לאן פנינו מועדות, או אם תרצו את פרצופה של המדינה בימים אלה, כשנראה שהיא הפכה את סיסמת המלחמה “יחד ננצח” לפתטית, חסרת ערך ומשמעות.
חלק מכשלי ה־7 באוקטובר הן תוצאה ישירה של תפיסות עבודה לקויות בצה"ל | אוריאל לין
תהיו כמו ישראל: התגובה הישראלית לברזיל היא דוגמה לדרך שבה צריך לנהוג | דוד בן בסט
מה שניכר וברור לכל עין זה שעם ישראל מתפצל לפחות לשני עמים עם פערים שהולכים ומעמיקים בין חילונים לחרדים. מובן שזה לא אותו עם שתמיד התפארנו באחדותו שאפיינה אותו, למרות שהיו ויש בתוכנו עדיין גילויי גבורה, אחדות והתנדבות הרואיים נפלאים שראויים לכל שבח. במערכת הבחירות הזו נוכחנו לראות איך המגזר החרדי דואג רק לצרכיו המגזריים, תוך התעלמות מהסביבה ומהמדינה, דואג לשלוט ברשויות שבהן הוא חי, להשתלט על חיי היומיום, להשליט את אורח חייו ובעיקר לנהל את הקופה כדי לנתב בעזרתה את התנהלות הרשות.
לאורך כ־76 שנות המדינה זכה המגזר החרדי להבנה ולתמיכה מכל ממשלות ישראל שנהגו בסלחנות יתר על השתמטות של דורות של אברכים ש”תורתם אמנותם”, שהביעו התנגדות נחרצת לשאת בנטל ולהיות שותפים להגנת המולדת שבה הם חיים. האמת היא שהיו שנים שבהן צה”ל הסתדר גם בלי גיוס החרדים ואפילו העדיף שלא לגייסם מסיבות שונות. אבל בימים קשים אלה, כשלא רואים את סופה של המלחמה וכשחלק מהלוחמים שיצאו לחופשות התרעננות מוחזרים לחזית, וכשצה”ל משווע לכוח אדם, היה מצופה מהנהגת המגזר החרדי, מרבנים ומראשי ישיבות לגלות גדלות רוח, להירתם למצב החירום ולצאת בקריאה ל־63 אלף המלש”בים החרדים שחיים היום במדינת ישראל לצאת מהישיבות ולהתייצב מיד להגנת המולדת. אבל במציאות הזו של ימינו ציפיות לחוד ומציאות לחוד. החרדים, נכון לכתיבת שורות אלה, אפילו לא קרובים למהלך כזה.
בצירוף מקרים מעניין, הבחירות לרשויות המקומיות נערכו בשבוע של פרשת השבוע “כי תשא” בספר שמות, פרשה שעוסקת בחטא עגל הזהב ובהשלכותיו. חטא העגל מזכיר במידה רבה את הימים הללו, ומה שנלמד ממנו הוא שכאשר בני ישראל ראו שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני עם לוחות הברית הם חששו שמשה כבר לא יחזור ובאין מנהיג הם מיהרו לחפש תחליף שאותו מצאו בעגל הזהב. כך בימינו, באין מנהיג ומנהיגות, כשהממשלה דואגת בעיקר לשרידותה ולא למדינה ולעם, המגזרים המנותקים והמרוחקים מהמאבק על גורל ועתיד המדינה, כמו החרדים, נוטים למקד את מאמציהם בגורלם שלהם, ב”עגל הזהב” שבמקרה זה הוא השלטון המקומי, שהשליטה שלהם בו תאפשר להם להתבצר בבועה שלהם ולהבטיח לעצמם אורח חיים כלבבם וכרצונם ובהמשך לכפות אותו על כל הסובבים.
מי שרוצה להבין כיצד תיראה מדינת ישראל בעשור הבא צריך לנסוע בימים אלה לטבריה, צפת, ירושלים, בית שמש, שלא לדבר על בני ברק, אלעד, ביתר עילית ומודיעין עילית, להתבונן מה נעשה שם ואיך הם מתנהלים. מה שברור זה שמי שטובת מדינת ישראל שקמה על בסיס הציונות ומגילת העצמאות לנגד עיניו, ומקווה שהיסודות האיתנים שהונחו כאן לאורך השנים ימשיכו להחזיק מעמד, יתקשה למצוא כאן עתיד.