גבירותיי ורבותיי, זה איננו מהפך. אולי מוגזם לכנות זאת “חגיגת הדמוקרטיה”, אך היה הישג מרשים למדינה בזמן מלחמה וברור שהציבור ברובו העדיף יציבות על שיקולים אחרים. בגדול, ובניגוד לציפיות (גם של עצמה) ה”ליכוד” הייתה המנצחת ולא רק בפריפריה אלא גם במרכז, “יש עתיד”, לצד כמה הישגים מקומיים נחלה כישלון צורב בתל אביב, “המחנה הממלכתי” אכזבה, בוודאי את מנהיגיה, בניגוד לשותפתה “תקווה חדשה” שרשמה הישגים נאים. זו גם הייתה ההופעה הראשונית של רשימות “מחאה” שונות אך מוקדם להקיש מהתוצאות מסקנות לגבי כוחן האמיתי.
ראש הממשלה נתניהו, אל תזלזל בדעותיהם של "הלשעברים" | אהוד יתום
בשביל להצליח לגייס את החרדים, יש דבר שחייבים לקחת בחשבון | דעה
ואולם, אולי התופעה המשמעותית ביותר בבחירות הייתה שבניגוד לעבר, כשהמפלגות הגדולות היו מעורבות באופן מלא כלכלית, ארגונית והסברתית, הפעם היה תפקידן מצומצם יחסית ובמקומות רבים אפסי. ולראיה, בשתי הערים הגדולות, תל אביב וירושלים, זכו לניצחונות גדולים המועמדים שלא התמודדו מטעם מפלגה כלשהי. השינוי הזה לגבי מקומן של המפלגות הממוסדות בחיים הדמוקרטיים מאפיין לא רק את ישראל, אלא גם מדינות אחרות בעולם המערבי, וארצות הברית בראשן, ומצביע על תופעה רחבה יותר של דעיכת המפלגות, שקיימות במתכונת המוכרת לנו כיום כמה מאות שנים ושהתפתחו יחד עם השיטה הפרלמנטרית על גווניה השונים.
אידיאולוגיות, היסטוריה ומסורות תרבותיות ודתיות שונות מטביעות את חותמן על המפלגות, כך שבעיני מרקס ואנגלס, למשל, המאבחן היסודי איננו פוליטי אלא מעמדי וכלכלי ותפקיד המפלגה הוא לנהל מאבק, גם באלימות, נגד המשטרים הפוליטיים והכלכליים הקיימים. סין הקומוניסטית בראשות מנהיגה הנוכחי שי ג’ינפינג הפכה את המפלגה הקומוניסטית למכשיר שלטוני אבסולוטי וסיסמתה “ארץ אחת, מפלגה אחת, אידיאולוגיה אחת, מנהיג אחד” מזכירה את סיסמתו של היטלר “עם אחד, מדינה אחת, פיהרר אחד”.
גם השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית קרוב יותר לגישה המרקסיסטית מאשר לסוציאל־דמוקרטיה, ברם, מה שמאפיין בעידן הנוכחי את ארצות הברית במיוחד, כשהפילוג החריף בחברתה נותן סימנים כמעט בכל נושא ועניין, הוא לא רק התרוקנותה ההולכת וגוברת מערכים וקווי מדיניות מאוחדים, אלא גם התרופפות המסגרות הארגוניות - ויחד עם זאת ניתוק מחלקים באוכלוסיות שהיו מזוהים עמן בעבר והחלפתם בחלקי אוכלוסייה אחרים. התוצאה: בעצם אין שתי מפלגות אלא 100, שתיים לכל מדינה, שמשמשות בעיקר פלטפורמות להתמודדות בבחירות, לחלוקת ג’ובים ולגיוס תרומות.
מצב דומה בהתאמה לאפיונים מקומיים קיים גם בדמוקרטיות מערביות אחרות שבהן, כמו בארצות הברית, מפלגות ותיקות נהרסות מבפנים על ידי הקצוות הקיצוניים. הן גם משנות את אופיין הפלורליסטי והופכות לבמות פופוליסטיות שמבטלות בהדרגה את שלדן הדמוקרטי. קשה לראות את דונלד טראמפ, למשל, מנהל חיים של מפלגה דמוקרטית נורמלית.
מבחינת רוב המבחנים הקובעים - חופש ביטוי, בחירות חופשיות, חופש תנועה, שוויון זכויות (אך לא חובות - שירות צבאי, למשל), ישראל (לא יו”ש) היא דמוקרטיה למופת וזה גם הד.נ.א של רוב הציבור - ועמד על כך בזמנו הפרופסור שלמה אבינרי המנוח, איש השמאל הדמוקרטי, שקבע שהדמוקרטיה טבועה עמוק באופי הישראלי. יש אומנם חריגות כמו במערכת המשפטית ובעניין הפרדת הסמכויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת וליקוי יסודי נוסף הפוגע הן בערך הייצוגיות והן במשילות הוא שיטת הבחירות הפגומה, אך פגמים יסודיים ניכרים דווקא בחיים הדמוקרטיים הפנימיים במפלגות. שיטת הפריימריז בליכוד רצתה לתקן זאת, אך ביצועה בפועל הרבה חסרונות אחרים.
ה”ליכוד” הוקמה כמפלגת מרכז־ימין קלאסית, אך כפי שמצבה בתל אביב, למשל, וגם הסקרים מראים, היא איבדה חלק גדול מבוחריה המסורתיים למפלגות אחרות. מפלגות ותיקות אחרות כמו “העבודה” ויורשות המפד”ל הולכות ומתמסמסות ולא ברור אם נראה אותן אחרי הבחירות הבאות (ורק הרשימות החרדיות מתחזקות).
יש מי שטוענים שאחרי ה־7 באוקטובר, על כל המפלגות שהיו שותפות ל”קונספציה” לפנות את השטח, הן מימין והן משמאל, אך מי יתפוס את מקומן? יש מי שסבורים שזה הזמן למפלגה שתתבסס על הצבא, וליתר דיוק על המילואימניקים, אחרי המלחמה, אך אינם נותנים את הדעת על השאלה מה יהיה כיוונה האידיאולוגי והמעשי בנושאים קריטיים כגון המשק, שלום וביטחון, דת ומדינה וכיו”ב. עצם הרעיון הזה עלול לעורר אסוציאציות לא נעימות של מה שקרה במדינות כמו איטליה, גרמניה ובמידה מסוימת רוסיה, לאחר מלחמת העולם הראשונה. המחנה שממנו יצאה בזמנו המפלגה הפשיסטית של מוסוליני, לדוגמה, נוסד בידי חיילים משוחררים וקרא לעצמו “ברית לוחמים”, אם תרצו - אולי גרסה איטלקית ל”אחים לנשק”.