אני מודה שאני מחבבת ומעריכה את נשיאת מכללת בית ברל פרופ' יולי תמיר. אישיותה הנעימה, הדרך המרשימה שעשתה באקדמיה, המסלול הפוליטי המוצלח: חברת כנסת, שרת העלייה והקליטה והפסגה – שרת החינוך. דווקא בגלל זה נדהמתי למשמע דבריה בפודקאסט של המכללה כי אצלה לא יתלו שלט עם הסלוגן "ביחד ננצח", כי הוא פוגע בסטודנטים ערבים במכללה, ובמקומו יוצב הסלוגן "נצמח מזה ביחד".
"אנחנו רגישים מאוד למה שאנחנו כותבים", אמרה פרופ' תמיר, "עכשיו כשכולם כתבו 'ננצח ביחד', אנחנו הבנו שמבחינת חברי המכללה הערבים זה לא סלוגן מכיל, אז שינינו את זה לנצמח מזה ביחד". תמיר גם התגאתה אחר כך כי הם המכללה היחידה שהסגל הערבי שלה נסע לקיבוץ בארי אחרי הטבח עם חבר סגל מבארי, כדי "ללמוד, לראות ולהיות מזועזעים עד כמה שבן אנוש יכול להיות מזועזע".
פרופ' תמיר הסבירה בראיון לבן כספית ולאריה אלדד שהרצון שלה הוא לצמוח ולא להתנקם. ובכן, איך לומר זאת בעדינות? ניצחון על חמאס אינו נקמה. ניצחון על חמאס הוא הדרך היחידה שתאפשר לנו לחיות כאן. אין דרך אחרת. לא תהיה כאן שום צמיחה ובטח לא לבלוב בלי הכרעת שלטון הטרור החמאסי. למה המילים "ביחד ננצח" לא מחליקות לתמיר טוב בגרון? מה מפריע? ה"ביחד"? ה"ניצחון"? צירוף המילים? האם עדיף "ביחד נובס"? או שמא "ביחד נשחטנו"? זה עובד יותר טוב? זה לא פוגע בסטודנטים ערבים? ב־7 באוקטובר נרצחו גם ערבים ישראלים. נחטפו גם בדואים. אי־היכולת לשאוף לניצחון על חמאס בשם כולם מבזה גם אותם.
בעצם החלטתה זו, מדירה תמיר את הסטודנטים הערבים כאומרת – אתם לא חלק מהחברה הישראלית שרוצה בניצחון על המחבלים. יש לכם רגישות יתר. לא בטוח שתוכלו להרגיש בנוח עם ניצחון על חמאס. מה פתאום שהיא תחליט עבורם ש"נצמח" גובר על "ננצח"?
מה ברל היה אומר?
אחרי הסערה שגרמו דבריה, הסבירה פרופ' תמיר בכנס "הארץ" שבזמנו כבר אמרה לרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי, עוד לפני שמונה לתפקיד, ש"ניצחון הוא לא ערך חינוכי". ייתכן בהחלט שיולי תמיר, פרופ' לפילוסופיה, יכולה לנהל על השאלה "האם ניצחון הוא ערך חינוכי או ערך כלשהו?" התפלפלות אקדמית תוססת.
וואללה, גם אני אומרת לילדים שאשמח אם יגיעו להישגים טובים בלימודים, אבל הכי חשוב שישתדלו, שיעשו מאמץ, וזה יותר חשוב מהציון. אבל כשאתה מדינה שקרה לה אסון מחריד ב־7 באוקטובר, מדינה שתושביה נרצחו, נטבחו, נאנסו, נהרגו, פונו ומאז היא במלחמה – רק ניצחון בא בחשבון. מי קבע ש"נצמח ביחד" כערך לשאת אליו עיניים עולה על "ננצח ביחד"?
על פי הפרסומים, תמיר עצמה סיפרה שתלונות שהגיעו לידיה בעניין הסתה ותמיכה של סטודנטים ערבים באירועי 7 באוקטובר "נזרקו לפח" כי היא "איננה משטרה". אז פתאום לגיטימי להיות "משטרת סלוגנים"? לפתע חופש הביטוי שבשמו מתעלמים מאמירות שחיות בשלום עם 7 באוקטובר (גם אם הן ספורות) לא קיים כשזה מגיע ל"ננצח ביחד"?
מה היינו אומרים לו סטודנט יהודי בהרווארד היה תולה שלט "ביחד ננצח" על קיר המוסד היוקרתי, ונדרש להורידו על ידי נשיאת האוניברסיטה בטענה שהוא פוגע ברגשות הסטודנטים המוסלמים? האם היינו מכילים את התגובה הזו מצדה של הנשיאה המתפטרת קלודין גיי?
העניין הוא שאני חושדת שתמיר לא לבד. יש פלח אוכלוסייה מסוים והוא משכיל ומתקדם שזה סט ערכיו, סט העדפותיו. פלח אוכלוסייה שנחשב לנאור, אבל בפועל טהרן, המנסה לומר לסטודנטים ערבים מה נכון עבורם וחתום על משפטים כמו "אנחנו המכללה היחידה שהסגל הערבי שלה נסע לבארי".
טוב הייתה עושה תמיר לו הייתה תולה את השלט שמבטא תקווה לאחדות ולניצחון. יש מספיק סטודנטים שחשים עלבון וכעס בשל סירובה לעשות כן. חלקם אף מאיימים לעזוב את המכללה. וכן, אפשר גם לתלות שלט נוסף בזכות צמיחה משותפת. ייתכן בכל זאת שתושבי בארי, ש־95 מחבריו נרצחו ו־25 נחטפו, וגם הקיבוץ, כמו המכללה, נקרא על שם ברל כצנלסון – יעדיפו קודם ניצחון לפני צמיחה כדי שיוכלו לשוב לבתיהם.
אסיים במילותיו של ברל כצנלסון ממאי 1936: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסורים הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות. וכאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו. עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון של המזרח".