האירוע שישראל חוותה באוקטובר 2023 עדיין לא הסתיים, והוא לא רק מונמנטלי בממדים תנ"כים ממש, אלא שהיקף השפעותיו ותוצאותיו, אותם קשה עדיין לדמיין, עלולים להשפיע על עתיד התנועה הציונית בדרכים הרות גורל.
התרגיל של גדעון סער והגוש החוסם - גנץ במלכוד | חיים רמון
מלחמת הקיום: מדינת ישראל בשנת 2024 היא יקרה מדי | דעה
בשביעי באוקטובר התפוצצה סופית "בועת נתניהו". זו שהעניקה לרוב הישראלים תחושה של בטחון עצמי, רווחה כלכלית, וגאווה, על היותם כביכול חלק ממעצמת היי-טק אזורית, הנמנית על מועדון אקסקלוסיבי של קומץ מדינות אהודות, משפיעות ונחשבות בעולם, או בקיצור ליגה אחרת. אשר לפלסטינאים? אותו ציבור מעצבן עימם היתה התנועה הציונית במלחמה מזה מאה שנה? איתם הגיעה מדינת נתניהו לדו קיום. אומנם היה זה יותר דו קיום מין הסוג שבין הסוס לרוכבו, אבל אחרי הכל הכסף שזרם לחמאס, וההרתעה והדה לגיטימציה של הרשות ומנהיגה הקשיש, הבטיחו והביאו, כך הובהר ל"עשור השקט ביותר בתולדות המדינה". עתה היה צריך רק להשלים את המהלך, עוד ישובים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון, עיסקת השוחד "כור תמורת הכרה" עם סעודיה, והסוס יהיה מאולף לנצח. ולאחריה תשקוט הארץ 40 שנה איש איש תחת סטארטאפו ותחת נדלנ"ו.
בועת נתניהו יסודה היה בשקר ותוצאותיה אשליה ממושכת, שלווה ברקבון שזחל לכל עורקי המדינה לרבות צבאה. באוקטובר בועת נתניהו התפוצצה ברעם וכל החלומות עלו בעשן העוטף. עם פיצוצה נגררה, ועוד תגרר, התנועה הציונית עשרות שנים לאחור בחזרה אל שאלות היסוד של עצם קיומה ומטרותיה. חרף האשליה של ישראלים רבים כי אוטוטו המלחמה נגמרת וישראל חוזרת לספטמבר 2023 זו אינו אלא חלום בהקיץ. מעתה ולשנים הבאות אוקטובר ותוצאותיו יהיו עימנו וישראל והיא לא תוכל להתחמק מכל שאלות היסוד של קיומה כחברה.
בראש שאלות אלו יעמדו דברים כמו מה החזון של ישראל ומה היא רוצה להיות לתושביה? איך ינוהלו היחסים עם הפלסטינאים? מה יהיו גבולות המדינה? איך ישולבו כל החלקים בחברה במדינה המשותפת, ובעיקר החרדים והתושבים שאינם יהודים? האם העולם ייתן ישראל עוד 55 שנה של כיבוש? והעיקר מכל, אילו מערכות פנימיות וחיצוניות היא תוכל להקים ולתחזק, שיבטיחו את קיומה גם ל 75 השנים הבאות.
החדשנות הטכנולוגית המהירה, עליית ה"אני" על חשבון האנחנו, הקפיטליזם החזירי שבמרכזו מדיניות מוניטרית מופקרת, והתפוררות מעמד הביניים כתוצאה מאלו, הביאו באמריקה בעשורים האחרונים לשיבוש של הקשרים, הערכים והנורמות הבסיסיות, המחזיקות את החברה יחדיו. כתוצאה מכך ישנה עליה גדולה של כוחות פופוליסטיים וראקציונרים. בימין הרפובליקני השתלט על המפלגה פופוליזם רעשני ומפלג, מגרש משורותיה את מיטב כוחותיה השמרניים. כך הודיעו זה מכבר 23 חברי קונגרס מהם מרכזיים, כי יפרשו מהפוליטיקה בסוף הקדנציה, וזהו כבר סיבוב שלישי של פרישות והדחות.
ובשמאל הדמוקרטי פופוליזם-הזהויות ותרבות ה"ווק" ההזויה, עדין לא השתלטו על הממסד הפוליטי, אך תומכיה מהווים נתח גדל והולך של החברים מין השורה, ובעיקר הצעירים. בהעדר קוד אתי, מערכת ערכים בסיסית וכללי משחק המוסכמים על הכלל, עצם קיומה של החברה בסכנה, ועימה ההישגים הגדולים של החופש והשוויון שבאו לעולם מאז כתיבת החוקה האמריקאית. אך ישראל אינה אמריקה ואת החורבן שהראשונה מביאה על עצמה, האחרונה לא תוכל האחרונה לשרוד, כפשוטו, ופיזית.
בישראל היהודית של היום ישנם שלושה מחנות מרכזיים, אם כי הם מפוזרים במפלגות פוליטיות שונות. הראשון הוא הימין המתנחלי, אלו הרואים בכל שטחי ארץ ישראל נחלת אבות, שטחים החייבים להשאר בשליטה ישראלית בכל תנאי ובכל מחיר. למחנה זה השטחים אינה שאלה ביטחונית, אם כי הסוגיה מהווה עלה תאנה ראוי.
המחנה השני היא הקבוצה המוכנה בתנאים מסוימים, אם כי יש מחלוקת על פרטיהם, להניח את הפלסטינאים לנפשם בכל או רוב שטחי 1967 וזאת מסיבות רבות, פנימיות ובינלאומיות. המחנה השלישי הוא "הבלתי מעורבים". ובראשם החרדים. מה להם ולכל הסיפור הזה? איך המדינה ציונית של החילונים קשורה אליהם? העובדה המקרית שהם גרים כאן, נהנים מהגנת צבא ההגנה לישראל, זוכים לתקציבי ענק יחודיים הממומנים בכספי הסקטור העובד, ושולטים בכרבע ממשרדי הממשלה, היא רק עניין של משחק פוליטי. הלב והרגליים, שמבטלות תורה ללא היסוס ואצות לכל כנס בחירות או לווית רבנים, עדיין אינם יכולים להביא עצמם לעמוד שתי דקות בצפירת יום הזכרון ולכבד בכך את הנופלים ולא פחות את החיים.
שלא במקרה גם הדעות על דמותה של מדינת ישראל חופפות במידה רבה, אך לא מושלמת, את גבולות המחנות דלעיל. והשאלה בגדול פשוטה. מה תהא ישראל, מדינה דמוקרטית חופשית וליברלית המקנה חופש, שוויון וזכויות אדם מלאים ושווים לכל תושביה, ללא אפליה, כאמור במגילת העצמאות. או מדינה המעדיפה ומפלה לטובת יהודים, ומעדיפה ערכים יהודים כפי שמגדירם רוב מקרי?
חרף הדיבורים הגדולים גם מלחמה זו, כמו כל קודמותיה מאז יוה"כ, תסתיים ללא "ניצחון מוחלט" או הכרעה, זאת משום שאין לה יעדים ממשים ומדיניות של ממש. ומלחמה בסופו של דבר אינה, כפי שהגנרל פון קלאוזביץ היטיב להבהיר, אלא "המשך המדיניות באמצעים אחרים". יתרה מזאת המערכה בצפון, המלווה בנטישה המונית של חבל ארץ, תאלץ את ישראל להתכונן לסיבוב נוסף ,מכריע לטעמה, להקטנת האיום הזה.
בשנים הבאות תדרש מדינת ישראל וידרשו תושביה למאמץ והקרבה גדולים בהרבה ממה שרוב תושבי מבינים כעת. הניצחון הסופי במלחמה הזו יהיה דומה לניצחונות ו"ההרתעות" ("חמאס מורתע") בכל הסבבים והמלחמות מאז מלחמת יום כיפור, קרי הדף הראשון של הפרק במערכה הבאה. מכיוון שכך, כמו בכל רעידת אדמה גדולה, ה"אפטרשוקס" (זעזועי ההמשך) הביטחוניים ימשכו עוד זמן ממושך, רמז לכך ניתן לראות בתוכנית להחזיר את נטל המילואים לזו שהייתה מקובלת בעשורים לאחר מלחמת יוה"כ, 45 יום בשנה. החזית הכלכלית לא תהיה רגועה בהרבה.
המשבר הכלכלי, שהחל עוד לפני המלחמה, הינו כבוש כרגע. הוא ילך ויגדל ככל שישככו הקרבות. למשבר זה ישנם סיבות חיצוניות שאינם קשורות בישראל, אך גם סיבות פנימיות. דבר אחד ברור מימון המלחמה הנוכחית ושיקום הריסותיה, ואחר כך השינויים המונומנטליים במערכת הביטחון והצבא כמו גם נטל הביטחון המתמשך, יעלו לתקציב המדינה מאות מיליארדי שקלים, ויהיו אבן ריחיים נוספת על המשק והציבור. גם החזית המדינית לא תשקוט, ישראל יכולה להחרים את האירוויזיון, ושר החוץ יכול במפגן ילדותי של כבוד לאומי לדרדר את יחסי ישראל וברזיל אל סף פיצוץ. אך הדברים יהיו שונים מאד כאשר ההחלטות יגיעו ממועצת הביטחון ולא איגוד השידור האירופאי, וממדינות מערביות מרכזיות, כולל ארה"ב, ולא ברזיל. הלחץ במקרה כזה על כלכלת ישראל רק יגדל. כל שלושת אלו יזינו זה וילבו את זה.
בנסיבות שכאלו לא תוכל ישראל לעמוד במעמסה, אלא אם תגובש תוכנית חדשה של "זהות אסטרטגית" שרובה מוחלט של אוכלוסייתה מוכן להסכים לה, ולהקריב ולשלם את הנדרש להצלחתה. כך שאלת גיוס החרדים ממזמן אינה שאלה של ערך התורה, היא תרגום פשוט של השאלה "האם אתם לעזאזל חלק מהמדינה הזו?". בחירת מדיניות כלפי הפלסטינים והשטחים, אשר תותיר רבים מהישראלים עם עומס בטחוני וכלכלי גדול ונמשך, אך ללא אופק תקווה לעתיד טוב יותר, אינה רק שאלה של מוסר או קואלציה מקרית, היא עלולה להבריח מכאן לאורך זמן, רבים מאלו שהינם עמוד השידרה של כלכלתה, ושירותיה הרפואיים. והשאלה של ערכי המדינה אינם רק דיון בחמץ בבית חולים או מניין רפורמי בכותל, אלא נוגעת גם ברמת ההתמיכה והגיבוי שישראל תקבל ממעט בעלי בריתה בעולם.
השיח המפלג שהביאו נתניהו ויועצו פינקלשטיין מאמריקה ("השמאל שכחו מה זה להיות יהודים") התגלגל לכמעט מנגנון להשמדה עצמית. אם חפצת חיים, יש בפני ישראל שביל אחד קדימה בלבד. להיפרד לשלום ובמהרה ממשפחת נתניהו ולבנות תוכנית שיקום לאומית עליה יחתמו, יצטרפו, ויתרמו להצלחתה כל המחנות המרכזיים בישראל. תוכנית אשר תגדיר את יעדיה האסטרטגיים של ישראל בכל הנושאים המרכזיים, כולל גבולותיה, ואת הדרכים להשגתם.
תוכנית כזו לא תוכל להתקיים ללא וויתורים מסיביים של כל הצדדים במיינסטרים הישראלי על חלקים מחלומותיהם, מחד, והבנה והתחשבות בקהילה הבינ"ל ובעיקר בידידותיה של ישראל מאידך. השנים הבאות בעולם יהיו כנראה סוערות במיוחד. נוכח האתגרים הפנימיים הגדולים ישראל תעמיד את עצם קיומה בסכנה אם תתפס בסערה בחוץ לבדה, חסרת משאבים לקיים את בטחונה וכלכלתה, מפולגת מבפנים, אובדת דרך, וללא הנהגה המקובלת על הרוב. לעם היהודי נסיון מר בהרס עצמי לרבות את שתי תקופות הריבונות -בנות 75 שנה- בארץ ישראל. האם ילמד משהו מניסיון זה? ימים יגידו.
