אפשר להסכים עם רבים מהדברים שתא"ל דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98, נשא ליד קיבוץ נירים, אך עדיף שלא היה אומר אותם עכשיו. במאמר־תחקיר בעיתון הבריטי החשוב "פייננשל טיימס" בשבוע שעבר נקבע שמבחינה צבאית חמאס הובס — אך זה לא אומר שישראל כבר השיגה ניצחון מלא, לא מבחינת עתידה הפוליטי של הרצועה ולא בנוגע לשחרור החטופים. במילים אחרות, המלחמה עוד נמשכת וערעור הכללים הבסיסיים של יחסי צבא וממשלה בזמן מלחמה מסוכן. כשהגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור עתיר התהילה מתח בזמן מלחמת קוריאה ביקורת פומבית על החלטותיו ושיקוליו של הנשיא הארי טרומן, הוא מצא עצמו אחר כבוד בדרך הביתה. המלחמה היא אכן המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים, כפי שכתב קרל פון קלאוזביץ, אבל הדרג הפוליטי הוא זה שצריך לקבוע מהם "האמצעים האחרים" ולא הדרג הצבאי.
קולע, מדויק ונכון: האמירה של תת-אלוף גולדפוס היא היסטורית | שלמה שמיר
לדוד בן־גוריון היו חששות מוצדקים מכך שהפוליטיזציה תחדור לשורות צה"ל שזה עתה קם — וזאת בגלל הרקע הפוליטי של הגורמים שחוברו יחדיו בהקמתו - הפלמ"ח, יוצא חלציו של הקיבוץ המאוחד, משמאל, והאצ"ל והלח"י, יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית, מימין, ונקט אמצעים קשים ואפילו אכזריים כדי להבטיח שהצבא יהיה גוף ממלכתי.
אפשר אומנם לטעון שהפוליטיקה לא נעלמה כליל מהצבא ושבמשך שנים רבות בשורות הפיקוד הייתה למפלגת השלטון דאז, מפא"י, נוכחות מועדפת, אך ככל שעבר הזמן וחלו שינויים במערכת הפוליטית ובציבור בכלל, "צבא העם" הפך להרבה יותר מסיסמה או כותרת ומאות אלפי החיילים והמפקדים במלחמת עזה, מילואימניקים וסדירים כאחד, ממחישים זאת יום־יום, שעה־שעה. למפקדים כמו תא"ל גולדפוס בהחלט חלק חשוב בכך ודבריו ביטאו רחשי לב גם של מפקדים ולוחמים אחרים, אך משפט כמו "אתם", כלומר הדרג המדיני, "חייבים להיות ראויים לנו", נשמע כמו התנשאות ומהדהד אמירות דומות של דמגוגים פוליטיים.
מה שמדאיג במיוחד הוא האפשרות שדבריו של גולדפוס יפרצו את הסכר וקצינים וחיילים אחרים ייתנו דרור להתבטאויות בעלות אופי פוליטי בטרם פשטו את מדיהם. בעצם תא"ל גולדפוס לא היה הראשון — קדם לו האלוף (במיל') יאיר גולן, שבעודו סגן הרמטכ"ל נשא נאום פוליטי חסר מעצורים. במלחמה הזאת הוא לבש מדים, עשה מהלך אמיץ וראוי לשבח של חילוץ אזרחים — אך לא שכח למנף זאת לקראת התמודדותו על ראשות מחנה השמאל.
אין ספק שהמלחמה תשאיר עקבות על המערכת הפוליטית, אך לא ברור באיזה כיוון. הדברים יושפעו גם מאירועים שקדמו למלחמה, כגון המאבקים סביב הרפורמה המשפטית, תופעות הסרבנות, ההפגנות שערערו על תוצאות הבחירות וכיו"ב. גורמים שונים גם ינסו לנצל את גבורתם והגינותם של הלוחמים לקידום מטרותיהם הפוליטיות בנוסח קפלן ואיילון. אפילו לפוליטיקאים אמריקאים, הגם שעתידם הפוליטי לוט בערפל, יש דעה.
יש שמתנבאים כי יהיה ניקוי אורוות במפלגות הקיימות ויש שמצפים לניקוי שולחן מוחלט מימין ומשמאל ולהתגבשות מסגרות פוליטיות חדשות שהמלחמה ומה שעבר בה על הלוחמים, לטוב ולרע, תנחיל להן כוח מניע. מבחינה זאת הרבה יהיה תלוי גם בתוצאות המלחמה. גם לסוגיית החרדים וחלקם בחברה יהיה תפקיד. בגרמניה, באיטליה ובמדינות אחרות באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאו מניעים דומים לתופעות קיצון בלתי דמוקרטיות הן משמאל והן מימין ויש לקוות שזה לא יקרה אצלנו. גוף כמו "אחים לנשק" כבר קדם למלחמה אך לא מן הנמנע שיתהוו גופים דומים גם בימין. מפלגות גנרלים, אחרי האכזבה של רשימת הגנרלים הקודמת, כנראה שלא יהיו, וטוב שכך.