התמיכה האמריקאית נתפסה בישראל מאז ומתמיד כנכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כדי לשמר נכס זה, ממשלות ישראל לדורותיהן, שדולת איפא”ק וגורמים אחרים פעלו לאורך השנים כדי שזו תהיה מדיניות מוסכמת של הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד.
"מצפים שנתניהו יצטרף": הלחץ גובר על ביטול פגרת כנס החורף
הלוי בשיפא: "מכוונים לחיסול בכירים, זה יפעל לטובת המו"מ לעסקה"
למעט חריגים ספורים, גישה זו אכן הצליחה ובמרבית המקרים שבהם נדרש בית המחוקקים האמריקאי להכריע בסוגיות רגישות עבורנו, התמיכה בישראל זכתה לרוב גדול משתי המפלגות. בעשור האחרון, וביתר שאת בשבועות האחרונים, נדמה כאילו אנחנו הולכים ומאבדים את תמיכת הדמוקרטים ועולה השאלה האם נצליח לחזור לזכות בתמיכתם או שמא מדובר בקרב אבוד מראש.
בחינה מעמיקה מצביעה על מגמה מתמשכת של התרחקות רבים ממרכיבי המפלגה הדמוקרטית מתמיכה בישראל. האגף הליברלי פרוגרסיבי המחלק את העולם למדוכאים ולמדכאים ומשייך אותנו לקבוצה השנייה; האפרו-אמריקאים שרבים מהם אימצו את קו ההסתה שלפיו ישראל היא ממשיכת דרכו של משטר האפרטהייד באפריקה.
המוסלמים במישיגן ובאזורים אחרים התומכים כמובן מאליו באחיהם המוסלמים; ארגוני עובדים גדולים שהתאכזבו מהתדרדרות מעמדה של מפלגת העבודה בישראל; אתאיסטים הסולדים מכך שאין בישראל הפרדה בין דת למדינה; חסידי משבר האקלים הטוענים שישראל אינה עושה מספיק בכיוון זה; ועוד.
גם חלק מאחינו היהודים, ששני שליש מהם (לפחות) מזדהים כדמוקרטים, הולכים ומתרחקים מאיתנו. מדובר בעיקר בקהילה הרפורמית (המהווה כמחצית מכלל היהודים בארצות הברית) החשה ניכור ואפליה מצד הממסד הרבני האורתודוקסי בישראל. ספק רב אם ניתן לבלום ואף להפוך את מגמות ההתרחקות האלו בשנים הקרובות.
ומה לגבי הרפובליקנים? על פניו, נראה כי נטייתם לתמוך בישראל הולכת ומתחזקת ככל שהיא נחלשת בצד הדמוקרטי. הרובד המרכזי במפלגה זו בוודאי מברך על התחזקותו המתמשכת של גוש הימין בישראל מאז 1977; האוונגליסטים רואים בתמיכה בישראל ציווי אלוהי; חסידי הכלכלה החופשית שמחים לראות את ישראל פועלת בכיוון זה; ועוד. האם המסקנה היא שעלינו לתלות את יהבנו ברפובליקנים? כלל לא בטוח.
ראשית, גם במפלגה הרפובליקנית יש קבוצות שונות ולא כולן ידידותיות לנו. אלה כוללות ימין קיצוני שחלקו ניתן לתיאור כניאו־נאצי, בעלי הון הנגועים באנטישמיות עמוקה (החל מימי הנרי פורד וצ’ארלס לינדברג ועד ימינו), ואחרים. כדאי לזכור שכמה מהעימותים הקשים ביותר שהיו לנו בעבר התרחשו מול נשיאים רפובליקנים – אייזנהאואר מול בן־גוריון ב־1956, גולדה מול ניקסון ב־1973, “ההערכה מחדש” של ג’רלד פורד ב־1975, בגין מול רייגן ב־1982 ושמיר מול בוש האב ב־1991.
שנית, מאז ימי רוזוולט, השליטה בבית הלבן עוברת מצד לצד מדי ארבע עד שמונה שנים. ויתור על המפלגה הדמוקרטית אומר שמדי כמה שנים נמצא עצמנו במשבר עמוק, ייתכן קיומי, שבו אנו ניצבים מול משטר עוין בארצות הברית.
לפיכך, למרות כל הקשיים והמהמורות, ישראל חייבת להמשיך ולפעול כפי שפעלה בעבר על מנת להבטיח לעצמה תמיכה דו־מפלגתית מתמשכת. נטישת האסטרטגיה הזו תהיה טעות היסטורית הרת אסון.
הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון, חבר דירקטוריון ויועץ לחברות ולארגונים