לפי כל קנה מידה מדיד, מפלגת העבודה הישראלית חשובה לבר מינן פוליטי שכל החרד למעמדו, מוטב לו להתרחק ממנה ת"ק פרסה. זו הסיבה שבגינה פרשנים רבים מתקשים להסביר את הנהירה המפתיעה להתפקד לשורותיה, כדי לקפוץ על עגלתה המתדרדרת. מסתבר כי מארגני ההתפקדות למפלגת העבודה רואים לנגד עיניהם תמונה שונה. כמו דרך משקפי מציאות רבודה, הם רואים מפלגה בעלת תשתית דמוקרטית, מסורת, גרעין קשה של חברים, ובעיקר - מותג שלא נס לחו. הם רואים במפלגת העבודה הגוססת הזדמנות לקניית מניה, רגע לפני שהיא מתאוששת ומזנקת מעלה־מעלה.
לאחר וטו של רוסיה וסין: נפלה הצעת ארה"ב במועצת הביטחון להפסקת אש בעזה
הולך לעבודה: גולן התפקד למפלגה והצהיר - "נוביל לחיבורים נוספים"
במבט שטחי, על רקע העובדות בשטח, מדובר בהזיה: ליש עתיד יש 24 מנדטים בכנסת, למחנה הממלכתי 35 מנדטים בסקרים, ומפלגת העבודה מורדמת ומונשמת כשחסידיה המתמעטים מתרפקים עדיין על הנס שחוללה מרב מיכאלי, שלאחר הפריימריז שבהם נבחרה להנהיג את המפלגה, אותה שלפה, גם אז, מתחת לאחוז החסימה, היא זינקה ל־8 מנדטים מול מפלגות כוכבים יומרניות. בהמשך איבדה מיכאלי את עולמה הפוליטי במחי ההתעקשות שלא לרוץ עם מרצ בבחירות האחרונות.
כותב שורות אלה אינו חשוד באהדה יתרה למפלגת העבודה, לאידיאולוגיה שלה, ובעיקר להתנהלותה כמפלגת שלטון – מדוד בן־גוריון ועד אבי ניסנקורן. ולכן, ער להיותו בחזקת כותב שלא יזיל דמעה על החלשת האלטרנטיבה האמיתית לכאורה, הפורחת בסקרים, לטובת מי שלכאורה אין בכוחו לסכן את ההגמוניה של הליכוד. שהרי במרבית הסקרים מובילה מפלגת גנץ, שאפילו פרישת גדעון סער לא פגעה במובהקות מעמדה כטוענת הראשית להסרת הכתר מראשה של הליכוד.
אבל האמת היא שמה שמטריד את הח"מ כישראלי, ראוי שיטריד כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו: למעשה, החלל הריק באגף מרכז־שמאל נתפס על ידי בלון שהתנפח לממדי ענק, ולא על ידי מפלגה עם בשר ודם, עור וגידים. המחנה הממלכתי היא כפר פוטיומקין פוליטי, וגם השותפות במרכז הן רשימות פרסונליות שמנהיגיהן ממנים את נציגיהן בכנסת ללא בחירות, על פי שרירות לבם ו/או גחמותיהם.
אם בעבר דרך המלך לכנסת הייתה קיום בחירות דמוקרטיות במפלגות, הרי שהיום מוקמות, או נשלפות מהמדף, מפלגות מדומות הנעדרות מרכיבים בסיסיים של מפלגה תקנית. בעיקר מדובר במפקד חברים השותפים בעיצוב דרכה, ונותנים לה בסיס רחב שאותו מייצגים ולו מדווחים נבחריו לפרלמנט ולהנהגה.
בלי מינויים סגורים
בתחילת הדרך, לאחר מחאת 1973, המצב היה שונה לחלוטין: מפלגת ד"ש של יגאל ידין אפילו הפכה את הבחירות הפנימיות הדמוקרטיות לדגלה, כאנטיתזה לבחירת הנציגים בעבודה דאז בוועדות מינויים סגורות בחדרים אפופי עשן. בהמשך, גם שינוי של טומי לפיד ואברהם פורז וקדימה של אריאל שרון הקימו מוסדות, אך היו אלה מוסדות סינתטיים, בבחינת עצים ללא שורשים שכל רוח מצויה מפילה אותם על שותליהם קצרי הרוח.
ביש עתיד המצב הפוך. היא נבנתה כמפלגה של ממש. בניגוד לבני גנץ, שוויתר על ניסיון לבנות תשתית ציבורית רחבה, הקים יאיר לפיד מסגרת עתירת פעילים המחויבים לה בגאות ובשפל. והיא אכן עמדה לו, חרף כישלונו כשר אוצר בממשלת 2013, ולמרות התחרות הקשה מצד מפלגת העבודה במופע האחרון שלה כמפלגה דומיננטית החותרת לשלטון בהובלת יצחק הרצוג וציפי לבני.
המסגרת שהקים לפיד העניקה לו משענת מול רוח נגדית חזקה וגם 11 מנדטים בבחירות 2015, מצד אלה ששמרו לו אמונים בתקווה שהוא בדרך להקמת אלטרנטיבה במרכז הליברלי היוני, המשוחררת מכבלי הארומה הסוציאליסטית האנכרוניסטית של מפלגת העבודה. אבל לפיד, אולי בגלל הטראומה של התפוררות מפלגת שינוי של אביו, נרתע מקיום בחירות שיפיחו נשמה בגוף שהקים בשקידה. הפרסה הפסבדו־דמוקרטית של מועמדות רם בן ברק לראשות המפלגה, בלי התמודדות לרשימה, השיגה תוצאה הפוכה מהמקווה. היא הזכירה את מר גורלם של אנשים בעלי מעמד ציבורי פוליטי במחיצתו. דוגמת עפר שלח, יעקב פרי, שי פירון, ורבים אחרים - ורק הבליטה את הבעיה במקום לטשטשה. בייחוד שהתמודדות בן ברק באה בסמוך לבחירות ברוסיה, שבהן הביס פוטין יריבים שאותם בחר בעצמו, בקפידה רבה. הדמיון צועק לעיניים ולא זקוק לפרשנות.
המחנה הממלכתי היא תופעה עוד פחות דמוקרטית. כל מהותה היא בני גנץ, הזליג הלאומי, המספק מענה לכמיהה של מתנגדי נתניהו לאנטי־תזה, בזכות היותו אנטי־מנהיג. ייתכן שהחלקים בציבור שכמו התעייפו משנים ארוכות של מנהיגות דומיננטית, שדומה כי הכל נעשה בדברה, ומפנטזים שאחרי הבחירות הבאות תגיע לבית הנשיא מכונית ריקה וממנה ייצא המועמד לראשות הממשלה לקבל את המנדט להרכבתה. בקיצור, "בניחותא" לעומת היפר־אקטיביות חסרת לאות.
הבעיה היא שהם מתעלמים מכך שגם מסביבתו של "בניחותא" התאדו בניחותא אישים בעלי משקל, החל מאורלי לוי אבקסיס ויאיר לפיד, דרך משה יעלון, גבי אשכנזי, גדעון סער, זאב אלקין ורבים אחרים. מלבד חילי טרופר נטול האגו, נותר לצדו גדי איזנקוט, ולפי השמועות גם הוא נותר שם בעיקר על אדי הלויאליות האישית. והבעיה המדאיגה אפילו את אנשיו היא יכולת העמידה והתמרון של גנץ כראש ממשלה, בלי טלפרומפטרים ומול לחץ עולמי להקמת מדינה פלסטינית שתהפוך את מרכז הארץ לעוטף מדינת טרור.
איזון שתי המפלגות
ולמרות האזהרות החריפות נגד נבואות לטווח קצר, אסתכן ואומר כי לאחר הפריימריז במפלגת העבודה - היא תחזור לחיים בגדול. בארה"ב זה קורה בצורה ממוסדת אחת לארבע שנים, בקיץ שלפני הבחירות לנשיאות מקיימות שתי המפלגות הגדולות את ועידותיהן. הליך בחירת הצירים מרענן את המפלגות, משתף את עשרות מיליוני החברים בכל רחבי ארה"ב ונותן להן תנופה לבחירות. זו הסיבה לכך שעל פי המסורת, הוועידה הראשונה היא של המפלגה שנציגה משמש כנשיא, ואחריה מקבלת יריבתה שבאופוזיציה את הפריבילגיה של קיום הוועידה עתירת החשיפה המתוקשרת קרוב יותר לבחירות.
הוועידות היו מקפצות רייטינג משמעותיות, למעט חריג בולט אחד: הוועידה הדמוקרטית הסוערת בשיקגו 1968, שהולידה אלימות ברחובות העיר והובילה לתבוסתו של יוברט המפרי, שנבחר כמועמד לאחר התפטרותו המפתיעה של הנשיא לינדון ג'ונסון ורצח רוברט קנדי, והפסיד בבחירות בנובמבר לריצ'רד ניקסון הרפובליקני.
הפריימריז במפלגת העבודה, מבחינת האפקט התקשורתי, הם תחליף ועידה. מרגע שבחירת המנהיג וחברי הכנסת עברה למתפקדים, והמפלגה מאפשרת לחברים חדשים לבחור ולהיבחר ללא תקופת צינון, אזי המפקד, מערכת הבחירות, יום הבחירות, ההתכנסות להכרזת התוצאות ונאומי הנבחרים המכוסים בהרחבה, מייצרים מקפצה פוליטית שלא תסולא בפז.
מפלגת העבודה התברכה בעשרות אלפי מתפקדים ותיקים ומסורים, שרבים מהם משובצים בתפקידי מפתח בשירות המדינה, בכלכלה, בתרבות, במערכת המשפט ובתקשורת. היא גם קשורה עדיין בעבותות לתנועה הקיבוצית רבת־העוצמה. המפקד החדש מושך אליה פעילים בתנועת המחאה שמבינים שבלי מערכת פוליטית מסודרת, תנועות המחאה מתפוגגות - החל מזו של מוטי אשכנזי ב־1973, וכלה בתנועתה של דפני ליף ב־2011.
רבים מפעילי המחאה מבינים גם שלא ניתן להניף את דגל הדמוקרטיה כשהדברים נוגעים למדינה, מבלי שהמרכז־שמאל יונהג על ידי גוף דמוקרטי בעצמו. ולכן הם מתייצבים מאחורי יאיר גולן ומתפקדים לעבודה. ואם ותיקים במפלגה כמו אבי גבאי, טל רוסו וכוחות חדשים וותיקים נוספים, דוגמת איל וולדמן, רון חולדאי, יונה יהב, עוזי ברעם, חיים רמון ואחרים, ינסו להריץ דמות נוסח גדי איזנקוט או אחרים, תיווצר התמודדות ממשית, ואז, תהיה התוצאה אשר תהיה – השמאל־מרכז ייצא נשכר, אבל גם בעיקר הדמוקרטיה הישראלית, שתחזור לאיזון של שתי מפלגות גדולות.
ונכון, בחשבון כולל, לטווח ארוך, זה טוב גם לליכוד. זאת ברוח הדילמה של אוהדי מכבי תל אביב, מול סכנת הירידה של הפועל תל אביב. מצד אחד בטווח הקצר, אין סיפוק גדול יותר מירידת הפועל לליגה השנייה. מצד שני, אתה נותר עם עונה שלמה בלי חגיגות ניצחון בדרבי. ובחזרה למישור האינטרס הדמוקרטי הלאומי: לאחר התייצבותה מחדש של מערכת דמוקרטית דו־מפלגתית, ניתן יהיה לעבור לשלב הבא והוא: שינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית רובנית אישית, שתעמיק את הקשר בין בוחרים לנבחרים.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד