בעוד שבעה חודשים יתחרו המועמדים הכי בלתי פופולריים, ולדעת אחדים גם הכי בלתי מתאימים, על התפקיד החשוב ביותר בעולם. בשלב זה המרוץ כמעט צמוד, כשלדונלד טראמפ יש יתרון של פחות משני אחוזים בסקרים. 12% מהבוחרים הפוטנציאליים טרם החליטו והכרעתם בקלפי עשויה להכריע לא מי ניצח, אלא מי הפסיד פחות, וזה עוד מבלי לספור את הקולות שיינתנו למועמדים שלישיים כמו רוברט קנדי. התמיכה הציבורית בשניהם פחותה מ־50% - 37% בביידן ו־44 בטראמפ, ועל שני המועמדים רובצות משקולות שליליות - על ביידן בעיקר גילו ושסגניתו קמלה האריס עלולה לרשת אותו באמצע הקדנציה, ועל טראמפ תסבוכות משפטיות, כספיות וחלקן פליליות.
פעיל דמוקרטי בכיר כתב לאחרונה שמעמדו הציבורי של הנשיא הוא בשפל כמעט מתחילת כהונתו וכי כ־61% מהבוחרים, על פי סקר של ה”ניו יורק טיימס”, אינם מאמינים שיש לו הכושר להמשיך לקדנציה שנייה. לדעתו, הבעיה איננה מתמצה רק בביידן, אלא גם בקווי המדיניות השמאליים של מפלגתו שאינם אהודים על רבים מהבוחרים, לרבות בנושאים כלכליים וחברתיים ובענייני חוץ. פועלת לרעתו במיוחד מדיניות הגבול הפתוח שכ־70% עד 80% מהבוחרים, ובפרט ציבור העובדים שדואג לפרנסתו, מתנגדים לה. ייתכן שזו דעה קיצונית שאיננה מייצגת את יחס כלל הציבור למנהיגותו של ביידן, אך היא איננה חריגה לחלוטין.
כפי שיש ביקורת על ביידן בצד הדמוקרטי, יש גם ביקורת על טראמפ בצד הרפובליקני - “האדם היחיד שמסוגל לנצח את דונלד טראמפ”, אומר אחד מיועציו הקודמים, “הוא דונלד טראמפ, אבל עוד לא הגענו לכך” - אך בעיקר מעצמאים. הבעיות המשפטיות של טראמפ, שעד לא מזמן רבים בציבור לא התייחסו אליהן כאל גורם מרתיע במיוחד - אדרבה, הן אפילו פעלו לטובתו - נכנסו לשלב שמבליט את הפן הפלילי באישומים וקשה להציגן כמחלוקות פוליטיות גרידא, וכשליש מהעצמאים מצהירים שזה יפגע בסיכוי שיצביעו עבורו. לא הכל מתחיל או נגמר כמובן בתחום המשפטי, אך בכל הפריימריז שבהם טראמפ התמודד נגד מועמדים רפובליקנים אחרים, ובפרט ניקי היילי, הפרש ניצחונו היה קטן מהתחזית (ובמדינת ורמונט הוא אף הפסיד). גם פליטות הפה שלו, כגון שחלק מהמהגרים “אינם בני אדם” או ש”אם לא ייבחר יתרחש מרחץ דמים” וש”יהודים שמצביעים לדמוקרטים שונאים את ישראל ואת דתם” עלולות לעלות לו בנקודות.
“אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי” אומר הפתגם התלמודי, ויכולנו להוסיף “אשרינו שלא אנחנו צריכים להחליט”. אבל זו, כמובן, טעות, שכן למה שהעם האמריקאי השסוע יחליט ב־4 בנובמבר תהיה השפעה גם על עתיד מדינת ישראל. ידידותו של הנשיא ביידן לישראל כנה ואמיתית (ובשבוע שעבר אישר הסנאט האמריקאי שבשליטת הדמוקרטים סיוע צבאי “רגיל” בסך 14.1 מיליארד דולר לישראל, חרף חילוקי הדעות בעניין המלחמה בעזה ובנושאים נוספים), אבל רצונו לנצח בבחירות על אפם וחמתם של חוזי השחורות שמנבאים את כישלונו כן ואמיתי לא פחות. לכן הוא מנסה להלך על שביל דק בין ריצוי שונאי ישראל השמאליים במפלגתו והגוש הפרו־פלסטיני במדינת מפתח כמו מישיגן, ובין תומכיה וידידיה המסורתיים של ישראל כדי לא לצאת קירח מכאן ומכאן.
לדונלד טראמפ נקודות זכות רבות מבחינת ישראל מכהונתו הקודמת שבה אפשר לקדם בצורה משמעותית את האסטרטגיה של בנימין נתניהו לרתימת העולם הערבי להסדר אזורי, אסטרטגיה שמוכיחה את עצמה גם עכשיו. אך מאז היו לו התבטאויות שונות, גם בעניין ה־7 באוקטובר והמלחמה, הטרור הימי של החות’ים ונושאים אחרים שנוגעים לביטחון ישראל, שעוררו סימני שאלה מסוימים לגבי עמדותיו ונראה שהוא מנסה עכשיו לערוך מקצה תיקונים בעניין זה. אמירתו בראיון טלוויזיוני שהיה מכניס את איראן ל”הסכמי אברהם” מעלה ספקות לגבי הבנתו הגיאו־פוליטית והאסטרטגית.
מכל מקום, הדיפלומטיה הישראלית, תהיה התוצאה אשר תהיה, תצטרך לעבוד שעות נוספות כדי להבטיח את המשך היחסים המיוחדים עם ארצות הברית בכל הרמות, ובינתיים להימנע מכל ביטוי שעלול להתפרש כתמיכה בצד זה או אחר.