אני מוצאת את עצמי נזכרת בעת האחרונה יותר ויותר בפתגם הלטיני היפה "מה שמותר ליופיטר – אסור לשור". הפתגם עוסק בסטנדרטים כפולים באשר לחוקים, נורמות ומעשים. מה שמתאים לאלים (כיופיטר) אסור לבני בקר.
עד כמה אנחנו שבויים בתפיסות של "בני אור ובני חושך"? בחלוקת המציאות לטובים ורעים, שממנה נגזר סיווג המעשים ולא מטיבם?
על זה חשבתי כששמעתי באמצע השבוע שמשטרת ישראל שוקלת פתיחה בחקירה נגד ח"כ נעמה לזימי (העבודה). בדיווחים נטען כי במהלך ההפגנות האחרונות בתל אביב תועדה חברת הכנסת לזימי חוסמת אוטובוס של עצורים, זורקת קרש למדורה בדרך בגין ומשתתפת בחסימות כבישים. חברת הכנסת לזימי נמנעה מלהתייחס לעצם המעשים שיוחסו לה, אלא סיווגה אותם כ"פעילות למען השבת החטופים".
תנועות מהפכניות נוהגות לאמץ את הכלל שלפיו "המטרה מקדשת את (כל) האמצעים". כך בערך הגיבו גם בפיד מחאה על הדיווחים. לח"כ לזימי יוחסה בו גבורה של מי שנלחמת ברשע. החקירה הפוטנציאלית היא כמובן "ניסיון השתקה" של מי שמעשיה נצבעו בגוונים הרואיים.
איני יודעת, כמובן, אם ח"כ לזימי חסמה כבישים והבעירה עליהם מדורות. גם איני יודעת אם החסינות המהותית של חברת הכנסת משתרעת על מעשים כאלה או לא. אבל כדי לגבש עמדה לגבי מעשיה (בהנחה שאכן עשתה אותם) אני מציעה מבחן פשוט ליישום:
לעצום את העיניים ולדמיין שבכל מקום שבו נאמר בדיווח "ח"כ לזימי" היה כתוב "חבר הכנסת צבי סוכות או חברת הכנסת לימור סון הר־מלך או חברת הכנסת טלי גוטליב". נו, איך זה נראה לכם עכשיו? קצת אחרת? כי אם לגיטימי במסגרת פעולות מחאה לחסום כבישים ולהבעיר מדורות, או אם חסינות חברי הכנסת קיימת לצורך זה – דין סוכות כדין לזימי.
הדברים נכונים גם לגבי המראות שראינו בהפגנה בירושלים ביום שלישי בלילה: השלכת לפיד על שוטרים, ופריצה המונית של מעגל האבטחה ליד בית ראש הממשלה. את המראות האלה הצדיק בעקיפין סגן השר לשעבר ואולי יו"ר העבודה לעתיד יאיר גולן.
באופן אישי, אני אוחזת בגישה השמרנית שלפיה שמירה על החוק ואפילו מרחק זהיר מגבולותיו נכונה וראויה גם למחוקקים עצמם. אבל מי שכופר בכך חייב להיות עקבי: כשלזימי מפירה את החוק (וכאמור, איני מתיימרת לקבוע זאת) במסגרת מאבק ציבורי כלשהו, זה לא יותר או פחות מוצדק מהפרת חוק על ידי משה פייגלין או אלמוג כהן. צריך תמיד לזכור שהחלוקה הבינארית לבני אור ולבני חושך רווחת בכל הצדדים, כמו גם האמונה המוחלטת שהצדק המובהק נמצא (רק) בצד שלך.
לא, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. מה שאסור ללימור – אסור גם לנעמה. למי שמוצא ק"ן טעמים להסביר מדוע זלא"ד (זה לא אותו דבר), אזכיר את דברי ינאי המלך לשלומציון המלכה: "אל תתייראי מן הצדוקין ולא מן הפרושין, אלא מן הצבועין העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".
