בינואר 1991 הותקפה ישראל במשך חודש ימים ביותר מ־40 מטחי טילי סקאד משטח עיראק. הימים ההם זכורים היטב בגלל מסיכות האב"כ, הסלוטייפים על החלונות, "נחש צפע", נחמן שי ו"שתו מים".

אנחנו לא מבינים מספיק את ארגוני הטרור, גם אחרי שצה"ל עשה את שלו
גיהינום פסטורלי: סיור בעוטף הנטוש מעלה סימן שאלה גדול במיוחד | יוסי אחימאיר

הם זכורים גם בזכות ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. הוא היה הניצי ביותר בין ראשי ממשלותינו, הקשוח ביותר, התקיף ביותר. והנה, הוא, ודווקא הוא, מנע תגובה ישראלית על התוקפנות נגדה.

הסיטואציה הייתה כזאת: ארה"ב ניהלה מערכה קרקעית נגד עיראק לאחר שזו פלשה לכוויית. הקימה קואליציה של מדינות, גם ערביות, להילחם לצדה.

כדי להסיר מעליו את רוע הגזירה, החליט הרודן סדאם חוסיין לתקוף את ישראל. מטרתו הייתה למשוך אותה לקו האש, לצפות שתגיב, וכך לפורר את הקואליציה האמריקאית.

על שולחנו של ראש הממשלה ניצב הטלפון האדום. פעמיים ביום נעשה בו שימוש בשיחות דרמטיות עם הבית הלבן. בעוד הנשיא בוש האב משכנע את שמיר לא להגיב בעקבות כל מטח, ראש הממשלה לחץ על הנשיא האמריקאי לפעול ביתר מהירות, אחרת לא יוכל שלא להגיב על תוקפנות עיראק. וכך היה. בלי מעורבות ישראלית, בלי מחיר כבד שעלולים היינו לשלם, עיראק הוכרעה, מתקפות הטילים על ישראל פסקו. גם בזכות טילי "פטריוט", שסיפקה לנו ידידתנו הגדולה.

היו מי שטענו כי שמיר, במונעו תגובה, החליש את כושר ההרתעה של ישראל. האמת הפוכה. ישראל בהנהגתו פעלה בשכל, לא נפלה למלכודת שניסה לטמון לה השליט העיראקי, סייעה לארה"ב להשלים בלא מעורבותנו את המלאכה, כמו גם להדק את הקשרים עמה.

המצב היום, כעבור 33 שנה, דומה למדי. התוקפן נגד ישראל הוא שליט איראן, משטר "משמרות המהפכה" הרדיקלי, שמניע את כל גלגלי טרור הדמים נגד ישראל: עזה, לבנון, תימן וביו"ש. המניע של איש־הדת הקיצוני חמנאי חד־משמעי – חיסול "הישות הציונית".

את מטח הטילים והכטב"מים על ישראל, בלילה שבין שבת לראשון, שיגרה איראן בתגובה על חיסול שבעה מבכיריה על אדמת סוריה.
המתקפה סוכלה הודות לחיל האוויר ולארסנל ה"חצים" שפיתחנו.

כמובן, גם עתה האמריקאים בתמונה. שוב הם מפצירים בישראל שלא להגיב על התגובה. ישראל חייבת לפעול אך ורק משיקולי טובתה וביטחונה. עד כה לא הגיבה – וטוב שכך.

טוב שנתניהו בולם את המתלהמים בממשלתו. ישראל כבר הוכיחה במתקפתה בדמשק, כי היא יודעת ליזום ולהכות באויב בכל מקום ובכל עת. השיקול עתה הוא לא להסלים את הזירה האיראנית, להתמקד בהשלמת מיטוט החמאס בעזה, לחלץ את החטופים, ולהדק את השת"פ עם ארה"ב.

ושוב – ההרתעה לא נפגעה. דווקא מתחזקת. ויודגש: אי־תגובה איננה מדיניות. כאז כן עתה, היא ננקטת בסיטואציות חד־פעמיות, משיקולי ההנהגה.

ובאשר לראש הממשלה נתניהו. כמה צפוי היה שיריביו־מבקריו החריפים ילעגו לו, יבוזו לו, יגידו כי ההצלחה ביירוט כל הטילים האיראניים הייתה "למרות נתניהו".

לאמור: במחדל 7 באוקטובר הוא האשם; בהצלחת 14 באפריל אין לו יד וחלק. כמה רוע, כמה נמוך, כמה פוליטי.