פסח הוא אחד מהחגים האהובים, כנראה בגלל שיש לנו חופשה ארוכה מהרגיל, סיבה מספקת כדי למקם אותו בטופ ליסט שלנו. המגרעה העקרית שלו היא האוכל. אנחנו יכולים להשתפך עד מחר ולהגיד ״איזה כיף שחזרו עוגיות הקוקוס!״ ו״איזה נחמד זה מצה ברייט״ ו״ממש לא איכפת לי שהלחמניה של ההמבורגר נטעמת כמו מזרן ישן של עמינח״, אבל זה לא הופך את זה לטעים, זה פשוט שם וזה נסבל.
בסרטים הוליוודים תמיד מציגים לנו איזו משפחה אמריקאית קולנית ומלוקקת, להם אין ריבים על איפה עושים את החג, לא ברור, בכל אופן, אז הם מתיישבים להם סביב השולחן המלא בשלל מאכלים אקזוטיים צבעוניים שנראים לא רע בכלל: רוטב חמוציות, רוסטד טורקי, פאי תפוחים, עוגיות ג'ינג'ר, פריים ריב, פילינג, רוסטד גוס, מאש פוטטו והרשימה ממשיכה. ומשום מה, אצלנו, הכל אפור רוטט וממש לא אקזוטי: קרפלך, קניידלך, גפילטע פיש, זרוע, מרור, רגל קרושה, זה אוכל של חג? זה אוכל של בית תמחוי. למה הכל נראה כמו משהו שנשכח במכונת כביסה? הבנט דה ג'ויש פיפל סאפרד אינאף?
אולי לעם שכל החגים שלו מבוססים על כך שניסו להשמיד אותו אבל הוא ניצל לא מגיע אוכל מעורר תיאבון, זה לא תואם את הנרטיב ״ניסו לחסל אותנו וניצלנו אז בוא נאכל ביף וולינגטון״, כן, משהו שם לא יושב. קניידלך ורגל קרושה יותר תואם את העצבות הקיומית שלנו כעם נרדף. אנחנו כל כך נרדפים שאפילו לא היה לנו זמן להתפיח בצק למען השם. תארו לכם חג שלם הסובב סביב קרוסונים? לא נשמע יותר טוב?
בבית הספר היסודי, לסדר הפסח היינו נדרשים להגיע עם: תפוח אדמה מבושל, ביצה קשה וחסה, ממש חגיגה. אחרי זה חצי שנה קדימה הילקוט היה מריח כמו חדר אוכל של קיבוץ עם זסט של מי גופרית, בהחלט לא זיכרונות ציוריים כמו לצבוע ביצים בצבעי גואש ולהחביא אותם לארנב הפסחא, סיפור שנשמע כאילו נכתב ע״י לואיס קרול. אנחנו, נקח מצה שבורה, נעטוף אותה באיזו סמרטוט, ונחביא אותה בבוידם של סבתא בדירת חדר מעופשת בחולון, כן, דאטס מור לייק איט. חלומו של כל ילד.
בכללי נראה שהחגים שלנו לא הכי צ'יילד פרנדלי. למשל פסח, מי הפרוטגוניסט? אליהו הנביא. אדם שיכור אשר פורץ לבתים באישון לילה כדי להרוות את צמאונו חסר הגבולות לטיפה המרה. זה לא גיבור, זה אדם הזקוק לאינטרוונשן. לעומת זאת, סנטה קלאוס, הוא דמות טו לוק אפ טו. שמנמן, סימפטי, יש לו את השטיק הזה של להתגנב מהארובה, משאירים לו חלב ועוגיות והוא אפילו משאיר מתנה, לא בא כמו איזה תאב בצע לחסל את בקבוק הברבן שקנית לחבר בדיוטי.
זה לא רק שהחגים שלנו לא מונגשים לילדים, הם גם לא אסתטיים או חמודים. קחו לדוגמה את היפנים, מי ששכללו את אומנות החמוד - ״קוואי״ ללוול אחר. גם עם שאפשר להסכים שלא הייתה לו את ההיסטוריה הכי מרנינה, אבל הם בניגוד אלינו, יודעים לחגוג. כל יום יש להם איזה אירוע טיפשי אחר: יום התות, יום הטופו, יום המנוחה, יום החרקים, מספיק שתצביעו על יום רנדומלי בלוח השנה וכנראה תיפלו על חג השממית או משהו.
המשיכה הטבעית של היפנים לחגיגות מוטמעת עמוק בגנום התרבותי שלהם. דת השינטו המקומית היא דת שמחה המקדשת את החיים, וגם העובדה שיש להם מיליון אלים לא מזיק. בכל שנה מתקיימים ביפן מאות אלפי חגיגות ופסטיבלים: תהלוכות היסטוריות בקיוטו, תחרויות ריקודים המוניות בטוקיו, פסטיבלים קטנים במקדשי הכפרים, או חגיגות פריחת הדובדבן.
וזה לא שהם מסתפקים רק בלחגוג את החגים שלהם, הם גם אספו חגים של אחרים, כמו החגים הבודהיסטיים שהגיעו מסין ואפילו חגים נוצריים כמו חג המולד, הלווין וולנטיין, ממש לקטני חגים. אם יצא לכם להיות בתקופה של כריסמס או הלווין ביפן אתם כבר תבינו במה מדובר, הקישוטים וההשקעה שהם מרעיפים על חגיגות זה משהו שאפשר רק לקנא בו. הלוואי וגם אנחנו יכלנו לאמץ כמה חגים כיפיים כאלו לעצמנו, או אולי עדיף שקודם ננסה לשפר את אלו שכבר יש לנו, או סתם בכללי לשרוד בחיים עד סוף החודש.