כמו לאיים בעונש מוות על מחבל מתאבד: זה הגורם לשחיקת ההרתעה שלנו

דיון סוער מתנהל בישראל על התגובה הראויה להתקפה האירנית. במרכזה חוזר ועולה עניין "ההרתעה". קונספציית ההרתעה היא יסוד מרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית מאז שנות החמישים. היא אפילו מגולמת במילה העתיקה "פעולות התגמול". אבל אחרי אלפי בתי מחבלים שפוצצו, מאות סיכולים ממוקדים, ועשרות רבות של פעולות צבאיות יזומות, אולי הגיע הזמן כי הרעיון, שהגיע לשיאו בבניית תפיסת ההגנה כולה על "החמאס המורתע", יבחן מחדש ומקרוב. בטח לפני שישראל צוללת בשמו, בעיניים פקוחות ועם הראש קדימה, למערכה צבאית עם אירן, שמטרתה אינה ברורה, ומחירה הכבד אינו ידוע.

בכייה לדורות? רגע לפני שיחת ביידן נחשף מה שיבש את התקיפה באיראן בלילה הדרמטי
בעיצומה של המלחמה: "חוסר אמון מוחלט בין נתניהו, גנץ וגלנט"

(מיס)קונספציית ה"הרתעה" בנויה בעצם על שלוש הנחות יסוד: האדם הוא חיה רציונלית ולכן אם התנהגות מסוימת מביאה לו כאב, מוות או סיכון גדול הוא ימנע מהם - לא צריך להיות גאון גדול בכדי להבחין כי אפילו ברמת הפרט, שלא לומר החברה, אין להנחה הזו בסיס של ממש. די לרדת לכביש ולראות כיצד רבים נוהגים או לברר מדוע כ-1.3 מיליארד אנשים מעשנים. ואלו רק דוגמאות כמובן. יש האוכלים שומנים וסוכרים ללא מידה, אחרים צורכים אלכוהול וסמים בכמויות המביאות להרס עצמי מוחלט.

ההתנהגות זו חוזרת על עצמה גם ברמת הכלל והחברה. די לראות את ריקון האוקיינוסים בדיג אכזרי והרסני בחמישים השנים האחרונות כדי להבין שתוצאה הרסנית בסופו של דבר אינה בהכרח מעצבת התנהגות בהווה.

ישנן סיבות רבות מדוע הקשר בין כאב, סיכון והתנהגות עתידית הוא רופף, אך העובדות הרלוונטיות והחשובות מוכרות לכולנו. לכל מחבל או מנהיג שסוכל נמצא תחליף במהירות, ולא אחת החדש (נסראללה למשל) גרוע, מוכשר או מסוכן, מהמסוכל (מוסאווי). באופן דומה הצליחה ישראל עם מדיניות "הרס הבתים", או סיבובי "הרתעת החמאס". חיסול ממוקד של אוייב או מנהיג יכול להביא לתוצאות משמעותיות, ראו למשל הנזק לדורות שנגרם לאמריקה מרציחתו של לינקולן, אבל "הרתעה" אינה כנראה אחת מתוצאות אלו. ישנן סיבות רבות מדוע אנשים מתנהגים בדרך שבה הם מתנהגים, פחד וחשש אינו המרכזי או האקסקלוסיבי שבניהם.

לאויב אותה תודעת מציאות כמו למרתיע: זוהי טעות מהבסיסות ביותר. היא גם זו שעומדת מאחורי מערכת הענישה המקובלת ביחס למעשים פליליים. מאחר ואדם נורמטיבי אינו מעוניין להיכלא לשנים בבית סוהר, מכאן המסקנה כי עונשי מאסר הם דרך אפקטיבית לבער את הפשע. אך הפלא ופלא, בארה"ב למשל, לה שיעור הכלואים מהגבוהים בעולם, כ 20% מאוכלוסיית האסירים העולמית, מעל 70% מהאנשים שבילו זמן בבית הסוהר חוזרים ועומדים למשפט בתוך 5 שנים משחרורם. חרף מציאות זו הדעה הרווחת בציבור, לו תודעת מציאות שונה בתכלית מאשר לעבריינים, היא שהחמרת הענישה (קרי ההרתעה) היא המפתח לביעור הפשיעה.

הפער בין תפיסת המציאות של ה"ראש הישראלי" הממוצע, ובין רוב המנהיגים והחיילים של אויביה, כה גדול, שהיעילות, לפחות הטקטית, של מדיניות ההרתעה שלה דומה בערך לאיום בעונש מוות על מחבל מתאבד.

פער זהות האינטרסים

ישנה הנחה כי, לפחות בתיאוריה, במדינה דמוקרטית להנהגה אינטרסים, לפחות אסטרטגיים, הדומים לאלו של הציבור אותם הוא מייצג. ואם לא יפעל בהתאם הציבור ימהר הציבור להחליפו. האם התיאוריה נכונה במשטרים דמוקרטים זו שאלה יפה, אך במשטרים דיקטטוריים בוודאי שזו הנחה חלושה ומרוחקת ביותר. בקיץ 1943 לאחר הכישלון במערכה בקורסק, כל מי שעיניו בראשו הבין כי גרמניה לא תנצח את המלחמה.

בקיץ 1944 לאחר הצלחת הנחיתה בנורמנדי השאלה היחידה הייתה מי יהיו הכובשים להם גרמניה תיכנע. כל הנהגה רציונלית שטובת הציבור לנגד עיניה הייתה מחפשת דרך להיכנע במהירות. אך ראשי המשטר הנאצי לא הרימו ידיים אלא במאי 1945 לאחר שגרמניה נהרסה לחלוטין, עריה נשרפו עד עפר, וכרבע ממנה נפל בידי הרוסים. ההתעקשות הזו הכפילה את האבדות, הביאה להרס כל הערים המרכזיות והביאה לאובדן שטחי מולדת נרחבים במזרח.

משטר העייתולות באירן הוא דיקטטורה דתית רצחנית. הוא אינו מהסס לתלות מפגינים בני 22 ולהכות למוות צעירות בנות 20 שאינם לובשות כיסוי ראש. מלחמה שתביא לפגיעה בכלכלה וברמת החיים תטריד אותו בערך כמו שהיה מוטרד מפגיעות אלו בגין הסנקציות המערביות. מותם של כמה אלפים לבטח תפריע לו אותו כמו של אותם 95,000 הילדים שנהרגו או נפצעו במלחמה עם עירק שעה שנשלחו לפתוח בגופם שדות מוקשים עם מפתח לגו עדן לצווארם.

את המשטר באירן עשוי להטריד ולהרתיע רק איום אחד, האיום על יציבות המשטר. איום שכזה הוא בהחלט אפשרי, נוכח הפופולריות המועטה של משטר זה. אך ספק גדול אם זו משימה שישראל יכולה, ובפרט היום, לקחת על עצמה.

ישראל שקועה עד צוואר במלחמתה הבלתי גמורה בעזה. היא גם בריקוד מסוכן, ועל סף מלחמה כוללת והרסנית עם החיזבאללה בצפון. פתיחה עצמאית, ללא אישור ושותפות מלאה של ארה"ב, של חזית קשה ומדממת עם אירן "בשביל ההרתעה" תהיה הגדולה והיקרה מכל שגיאותיה מאז אוקטובר 5.

הנרי קיסינג'ר אמר פעם כי לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. ביטוי עדין למציאות בה אסטרטגיה לאומית מחושבת ומעמיקה מוחלפת ב"חוכמת ההמון", והצורך הבלתי נגמר לספק את הקצה המופרך והמופרע ביותר של דעת הקהל. כאשר שרים בכירים בממשלת ישראל, דוגמת בן גביר וסמוטריץ', אנשים שאין להם שום ניסיון בניהול מערכות מורכבות, ושהינם חסרי השכלה מעמיקה כלשהיא, שלא לומר עומק אינטלקטואלי, אוחזים בגרונו של ראש הממשלה, ובמציאות בה זה מודאג יותר ממאבק עם אנשים דוגמת חברת הכנסת טלי גוטליב, מאשר עם נשיא ארצות הברית, מדיניות פנים שכזו בשאלת התגובה למתקפה האירנית, עלולה ללמד את ישראל לקח ולהביא עליה טראומה שאירועי אוקטובר 2023 עלולים להחוויר לידם.