הגזרה הצפונית הוכרזה לא מכבר ע"י הדרג המדיני, כגזרת לחימה משנית. הכרזה מצערת שטומנת בחובה משמעויות רבות. לפני מספר שבועות פורסם דו"ח של עמותת על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון) בו הוא חושף את הנתונים המדאיגים על מצב בני הנוער שפונו מבתיהם עקב מלחמת חרבות ברזל.
הדו"ח חושף כי ישנה עליה דרמטית במספר בני הנוער עם מצוקות נפשיות שונות, חצי מבני הנוער שנענו לסקר מדווחים על תחושות של דיכאון וחרדה, חצי מבני הנוער המפונים דיווחו שאינם פוקדים את מסגרות החינוך החלופיות ואינם עוסקים בקשרים חברתיים, נתון מדאיג נוסף הוא עליה דרמטית בשימוש באלכוהול וסמים בקרב ילדים בגילי 12-15.
הנתונים שהוזכרו דלעיל, מאששים את העובדה שאל לדרג המדיני להזניח את הגזרה הצפונית ועצם ההשהיה במצב וחוסר ההתקדמות לכדי פתרון, מאיץ את התדרדרות מצבם של בני הנוער והילדים המפונים. לכל זה מתווספת הטראומה הלאומית שנוצרה ממצבי הדחק הקיצוניים בעקבות הזוועות שכולנו היינו עדים להן באותה השבת השחורה.
במילים אחרות, צומח כאן דור עם אתגרים נפשיים בממדים שהמדינה לא הכירה עד כה. לדור הזה יידרשו התאמות, טיפולים, שיקום ועבודה מקיפה מצד המשרדים הממשלתיים על פיתוח תכניות תמיכה וליווי ארוכי טווח למען בני הנוער, וכל זה על מנת שלא יצטרפו למעגלי הסיכון ובכך לעצור את הצניחה שלהם למחוזות קשים ומאתגרים. בל נשכח שזהו דור שחווה בעבר את משבר הקורונה, סגרים, בידודים, פגיעה ברכישת מיומנויות חברתיות וכמובן פגיעה בלימודים – עניין שכעת נראה כה פעוט לעומת האתגרים העומדים בפני בני הנוער הללו.
כולי תקוה שמערכת החינוך תשכיל להבין שמרדף אחר ציונים אינו הדבר החשוב ביותר עבורם, אלא יש להתמקד בשיקום הנפשי, בביסוס היציבות ובחיזוק תחושת השליטה בחייהם. מערכת החינוך צריכה להרחיב את ההסתמכות על החינוך המשלים, על תכניות תוספתיות הניתנות לילדים בתוך המערכת בדמותן של תכניות גפ"ן, תל"ן וחוגי העשרה בשעות משרד החינוך, וזה כמובן מעבר לנוכחות היועצות, הפסיכולוגיים בבתי"ס אשר עומדים בפני שוקת שבורה עקב העומסים הקיצוניים.
בכנס שנכחתי בו, ושנערך לא מזמן, בבית הנשיא בנוכחות רעיית הנשיא ובהשתתפות נציגי הפסיכולוגיה הציבורית, נאמר שהיחס הוא פסיכולוג אחד ל1000 תלמידים. כמובן שהנתון נובע ממערכת מורעבת תקציבית, חוסר בתקנים (שכן כל תקן הינו בעל משמעות תקציבית), ולאור השכר העגום, הפסיכולוגים בורחים מהמערכת הציבורית ומעדיפים להשתכר בצורה מכובדת יותר במרחב הפרטי. המשמעות היא שמשפחות במצב סוציואקונומי גבוה יוכלו להעניק טיפולים פסיכולוגיים / רגשיים/ נפשיים לילדיהם, בעוד משפחות במצב סוציואקונומי נמוך יאלצו להסתפק במה שהמדינה מקצה עבורם, וההיצע הינו דל ביותר, בעוד הביקוש מתעצם.
כך נוצרים פערים חברתיים, השסע מעמיק, הפצע לא מגליד בצורה מהירה ומטיבה שכן המדינה לא מסוגלת לספק את המוצר, שוב, בגלל מחסור בתקציבים. לכן, זה הזמן לחשב מסלול מחדש ולבדוק כיצד ניתן להקצות תקציבים לשיקום נפשו של דור מוכה הגורל הזה.
הכותבת הינה צמרת אביבי, אשת חינוך, מנכ"לית העמותה לקידום החינוך המשלים וחברת וועד מנהל בעמותת לנפ"ש