באמריקה מעניקים מדי שנה פסל זהב על הביצועים האוויליים והמיותרים ביותר בעולם הקולנוע. לו בישראל היו מעניקים “פרס” כזה על האמירות האוויליות והמיותרות ביותר בעולם הפוליטי - ויש קשת רחבה של מועמדים אפשריים, מאיתמר בן גביר ועד יאיר לפיד, אחד מהם היה כנראה גם השר עמיחי שיקלי שהצהיר ”לו הייתי אמריקאי הייתי בוחר בטראמפ”. יש בוודאי גם אחרים שחושבים כך, זה לגיטימי, אך הם אינם שרים בממשלת ישראל.
״בגידה בבעלת הברית״: בכירי ממשל טראמפ לא האמינו שביידן הקפיא משלוח נשק
דבריו של שיקלי היו בלתי ענייניים כי לא הוא ולא ישראלים אחרים יקבעו מי יהיה נשיא ארצות הברית הבא, אך בעיקר היו בלתי אחראיים מפני שבשמונת החודשים הבאים ג’ו ביידן הוא הנשיא, תקופה שבה ישראל תעמוד בפני צמתים מדיניים וביטחוניים קריטיים שכולם קשורים בצורה זו או אחרת בממשל ביידן: רפיח, אספקת נשק, חטופים, הגזרה הצפונית, הנרמול עם סעודיה, האו”ם, בית הדין הפלילי הבינלאומי (שכחתי משהו?). אז מדוע לירוק לו בפנים? שיקלי הוא שר התפוצות ובתוקף תפקידו הוא מטפל בקשרים בין ישראל לקהילה היהודית הגדולה בארצות הברית שכשני שליש ממנה (אומנם קצת פחות מבבחירות קודמות) תומכים בנשיא ביידן, אז למה להתעמת עמה?
על פי רוב הסקרים, הסיכויים של ביידן וטראמפ שקולים אף שלטראמפ יתרון קל בכמה מדינות מפתח, אך שניהם נתקלים בינתיים בתרחישים שליליים שכנראה לא הובאו בחשבון מראש, לפחות לא בהיקפם ובאינטנסיביות שלהם, על ידי מתכנני הבחירות שלהם — ביידן מול גל אלימות ששוטף את האוניברסיטאות ואת המדינה השסועה בכלל, וטראמפ מול המשפט שפרטיו הבלתי מחמיאים שמתגלים מדי יום עלולים להרחיק ממנו את הבוחרים הבלתי מזוהים שבלעדיהם לא יוכל לנצח.
שלא כמו ברוב מערכות הבחירות בעבר, גם לבחירת המועמד או המועמדת למשרת סגן הנשיא תהיה הפעם חשיבות. עבור טראמפ כדי לאזן את התדמית השלילית שלו בעיני חלק מקהל הבוחרים, ולביידן בגלל הסימנים שגילו המתקדם נותן בו. כותב רוס דוטהט, פובליציסט בכיר ב”ניו יורק טיימס” (שתומך בביידן): “אי אפשר להתחמק עוד מההחלטה להחליף את סגנית הנשיא הנוכחית קמלה האריס, המשענת הגרועה ביותר לנשיא זקן, במועמד אמין ופופולרי יותר”.
ואם נחזור לשיקלי, לא רק שאין כל משקל להעדפתנו למועמד זה או אחר, אלא שגם לו היה לה משקל, היה קשה לקבוע מסמרות. מפלגתו הדמוקרטית של הנשיא והמועמד לנשיאות ביידן אכן בעייתית מבחינתנו. מצבה הפנימי הרעוע והחלול איננו מאפשר למנהיגיה הרשמיים לאכוף קו אידיאולוגי או שלטוני ברור בכל נושא כמעט. האגף “הפרוגרסיבי” בקונגרס זולג בהדרגה שמאלה ובפרט בנושאי ישראל.
הגם שעמדותיו אינן מקובלות על הזרם המרכזי ועל ותיקי המפלגה, השמאל הרדיקלי פועל בנושאים מסוימים כמפלגה בתוך מפלגה אך גם פוליטיקאים מהמרכז המודאגים מעתידם הפוליטי, ובפרט במדינות הנוטות שמאלה, חוששים להתנגד לעמדותיו. כך ראינו למשל את חבר בית הנבחרים היהודי הוותיק ממדינת ניו יורק ג’רי נדלר מסתייג אפילו מהחקיקה נגד אנטישמיות (שהשמאל הרדיקלי מתנגד לה) ואת בכיר היהודים בסנאט צ’אק שומר לא מגיב בנחרצות לטרור האנטי־יהודי והאנטי־ישראלי באוניברסיטאות (אף שלא חסך בזמנו ביקורת מממשלה דמוקרטית נבחרת בישראל).
גרועים מהם הם הסנאטורים השמאליים המובהקים כמו אליזבט וורן ממסצ’וסטס וואן הולן ממרילנד (שלא לדבר על ברני סנדרס מוורמונט), שבעבר עוד ניסו להסוות את עמדתם האנטי־ישראלית בסיסמאות יפות ועכשיו איבדו את כל המעצורים כולל בעניין הסיוע הביטחוני, ומאמצים את העמדות של הגורמים הפרו־פלסטינים ולעתים האנטישמיים הקיצוניים ביותר.
גם במפלגתו של טראמפ לא הכל שפיר מבחינת ישראל. מספר בלתי מבוטל מנבחריה בקונגרס הצביע נגד הסיוע הצבאי לישראל (אומנם חלקם מפני שזו הייתה עסקת חבילה עם סיוע לאוקראינה), ואף שלזכות טראמפ עומדות ההחלטות החיוביות והחשובות למען ישראל בכהונתו הקודמת, התבטאויות שונות שלו בראיון לשבועון “טיים” ובבימות אחרות על הנהגת ישראל ועל מהלכיה במלחמה נגד חמאס הן בעייתיות, כמו גם נטייתו להטיל את כל האשמה על מה שקרה ב־7 באוקטובר על ממשל ביידן במקום על איראן וחמאס. גם החשש פן התנגדותו הכללית למעורבות אמריקאית בהגנה על ביטחון בעלות בריתה תקרין על השותפות האסטרטגית עם ישראל מעורר דאגה.
לו באמת היינו צריכים לבחור, כפי שהשר שיקלי מדמיין, היינו עומדים בפני “פאזל” פוליטי בין מנהיג שאהדתו העמוקה למדינת ישראל מוכחת אך מתרבים הסימנים השליליים מבחינת מפלגתו בעניין זה, ובין מפלגה שהרוב בה אכן יציב ותומך בישראל אך קיימים ספקות לגבי עמדות העומד בראשה. את ה”פאזל” הזה גם השר שיקלי לא יוכל לפתור.