כפי שכתבתי כאן בעבר, התעקשותו של נתניהו שלא להציג חזון ל"יום שאחרי" פוגעת בגיבוי הבינלאומי לישראל ומסכנת את תכלית המלחמה של הכרעת חמאס. צריך גם לשאול מדוע נזקקנו לעימות הפומבי בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון כדי שסוגיה כה חשובה תקבל התייחסות ממשלתית לאחר זמן רב בו היא נמצאת על סדר היום הציבורי. כך או כך, הוויכוח בין שני האישים מעלה מסקנה מורכבת שמכילה אמיתויות משתי הגישות ומחייבת גם כמה מילים על שיטת הפשיטות.
לאחר שאיים להתפטר: הצעד הקיצוני של הליכוד נגד גלנט
גנץ תומך בגלנט: "אומר דברי אמת"; נתניהו: "אין תירוצים לגבי חיסול חמאס"
שר הביטחון גלנט צודק שחזון אסטרטגי ליום שאחרי חייב להיות מוצג כבר עכשיו ומוטב שהיה מוצג כבר בראשית המלחמה. מעבר להשפעה המזיקה של היעדר חזון כזה על יחסינו הבינלאומיים שכבר משפיעה על שלל תחומים, מהדיפלומטי והמשפטי ועד אספקת הנשק - היעדרו הפך לסוגיה קריטית גם מבחינת צה"ל והחברה הישראלית. הציבור, ובראשו המילואימניקים שנושאים בנטל, רוצים לדעת שהם נלחמים ומקריבים עבור תכלית אסטרטגית ברורה. אי אפשר להקל ראש בחשיבות הדרישה הזו. הצגת חזון גם לא מחייבת יותר מדי בשלב הנוכחי מעבר לדיבור נכון, חיובי ומגייס עם השארת שוליים גמישים בהתאם להתפתחויות.
מנגד, רסיסי הרעיונות בהן מהרהרים כמה מראשי השלטון ומשוחררים מעת לעת לציבור, גורמים בעיקר לאי-אמון בשל חוסר רצינותם. כך לדוגמה הרעיון המופרך של הסתמכות על שלטון חמולות מקומי. מהיכרותי העמוקה עם המערכת החמולתית - לשום חמולה, חזקה ככל שתהיה, אין סיכוי לעמוד מול ארגון על-מקומי כחמאס או הארגונים הלאומיים האחרים. אין גם שום סיכוי סביר להקים משטר מיובא או מקומי האוהד לישראל. כדי לקבל את סיוען של מדינות ערביות, השלטון שיוקם ברצועה חייב ליהנות מלגיטימיות.
ולכן, ולמרות כל מגרעותיה הקשות, אין תחליף בר-קימא לרשות הפלסטינית כרע במיעוטו. ההשוואה בין הסכנה הזהה, כביכול, הנשקפת מ"חמאסטאן" ו"פתחסטאן" איננה מתכתבת עם המציאות של תיאום ביטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית. האחרונה אכן רחוקה מלהיות פתרון אידיאלי והיא זקוקה לתיקון רציני וחיזוק כדי שתוכל לשלוט ברצועה ממנה גורשה ב-2007.
גם בעניין זה ישראל חייבת לעבוד בשילוב זרועות עם ארה"ב שכבר הביעה מחויבות לרפורמה עמוקה ברשות. הדרישות האמריקאיות – ובראשם מלחמה בשחיתות, הפסקת מימון משפחות השהידים, ושינוי עמוק של מערכת החינוך – נוגעות בלב הבעיה. הן הוצגו לאבו מאזן בחודש הראשון למלחמה וכדאי לנצל את המומנטום ליישומן לפני שגם האמריקאים יאבדו מחויבות לכך.
מצד שני, נתניהו צודק שאין קיצורי דרך ואי אפשר ליישם תכניות יום שאחרי כל עוד חמאס לא הוחלש לרמה שבה משטר חלופי יוכל לתפוס את מקומו. גם האמריקאים יודעים שהרשות לא מוכנה כרגע להיכנס ולא בגלל שאינם רוצים לעשות זאת על כידוני צה"ל. אבו מאזן הצהיר פעמים רבות שהוא מוכן לקבל את השליטה על הרצועה, אך הרשות פשוט חוששת לגורל אנשיה בשלב בו חמאס עוד לא הוכרע. בלוני ניסוי שהופרכו בעניין זה בצורת ליווי שיירות סיוע על ידי אנשי הרשות, נתקלו בהתנגדות חמאס שרצח כמה מהמלווים.
לכן, אין מנוס משלב ביניים, קצר ככל שניתן במקביל להמשך הפגיעה בחמאס בו ישלוט ממשל צבאי מינימלי שיוגבל להקצאת הסיוע במרכזים גדולים ומאובטחים. שליטה בסיוע תשלול מחמאס את אחד הכלים המרכזיים שלו בשימור השפעתו על האוכלוסייה. עד כמה הדבר חשוב לחמאס ניתן ללמוד מכך שכיום הוא מעדיף להפגיז שיירות ונקודות סיוע ובלבד שאלה יתקיימו רק תחת שליטתו הבלעדית. עם זאת, אסור שממשל שכזה יהפוך לפתרון ארוך טווח שיהפוך את חיילי צה"ל לברווזים במטווח וגם יעלה במשאבים אנושיים וכלכליים אדירים. את הממשל הזמני הזה תצטרך הרשות הפלסטינית להחליף בהקדם האפשרי, אבל זה יקרה רק לאחר שאנשיה יחושו בטוחים.
ומה באשר לשיטה הצבאית לטיפול בחמאס עד לנקודה בה תסכים הרשות להיכנס לרצועה? דומה שאין דרך טובה מהפשיטות שמיישם צה"ל למקסם את התוצאות מצד אחד, ולחסוך בחיי חיילים מצד שני. ההפסקות בין פשיטה לפשיטה מעוררות אומנם תסכול בישראל נוכח מה שנראה לפרשנים שונים כ"השתקמות של חמאס". אולם הוא לא משתקם, אלא מנסה להשתקם. זה קורה בעוד אנשיו המתקבצים מחדש נחשפים ומאפשרים לצה"ל לתכנן מבצעים ממוקדים במקום להמתין להיתקלויות בשהייה קבועה בסגנון הסזיפי של רצועת הביטחון בלבנון.
אנחנו מכנים כ"כיסוח דשא" את הפשיטות הללו משום שבכל פעם שצה"ל חוזר למקומות הללו הוא פוגש חמאס חלש מכפי שהשאיר בפעם האחרונה. כך לדוגמה העיד בימים האחרונים קצין האג"מ של חטיבת הנח"ל בראיון לגלי צה"ל. דיווחיו של אוהד חמו על גיוס ילדים בני 14 כלוחמים בחמאס הוא סימן נוסף לשחיקה לאחר שאיבד אלפים מאנשיו באופן שמביא אותו לצעדים מהסוג בו נקטה גרמניה הנאצית בימיה האחרונים.
לכך יש להוסיף גם את הפגיעה העמוקה בתשתיותיו הארטילריות, הלוגיסטיות והיצרניות של חמאס. כל אלה משאירים אותו עם הנשק שתמיד התהדר בו - הסבלנות והעמידה האיתנה, בעוד שאנחנו נותרים עם המסקנה שהמנצח, למרות פערי הכוח העצומים, יהיה זה אשר יחזיק מעמד דקה יותר מיריבו.