"העובר היה חזק מהכל": אשתו של טל חיימי שנחטף ונרצח מספרת על הבחירה בחיים

"אני מרגישה שמחה מאוד גדולה לצד כאב מאוד גדול. זה לצד זה. העובדה שנולד תינוק לא גורמת למצב להיות פחות קשה. כמו שהעובדה שטל נהרג לא גורמת לשמחה להיות פחות שמחה", אומרת אלה חיימי, אלמנתו של טל חיימי ז"ל, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק, שילדה ב־1 במאי את לוטן, ילדם הרביעי.

בעיצומה של המלחמה: בחדשות 12 רוצים להפיל את הממשלה בכל מחיר | אריה אלדד
בדר"כ אני חביב, אבל פעם אחת זה נגמר במטף ובמשטרה | ליאור דיין

הלידה התרחשה בבית החולים בילינסון, כשלצד אלה שהתה אמה, וליוו אותה פרופ' ארנון ויז'ניצר, מומחה במיילדות וגינקולוגיה, והמיילדת עידית אנגל. "כמו בכל לידה, חושבים על כך שרוצים שהכל יעבור בשלום, יכאב כמה שפחות, ושיצא תינוק בריא".

"בעניין הזה לא היה הבדל מהלידות האחרות", מתארת חיימי. "ואילו לקראת הלידה ואחריה היו ויש כל מיני מחשבות שהן יותר עמוקות, כמו איך נעשה את זה בלעדיו, איך אני אסתדר, וכמובן ההחמצה שטל לא יזכה לראות את בנו, ולוטן לא יזכה לראות את אביו".

"אבל בעת הלידה עצמה התרכזתי כאמור בכאן ועכשיו. טל היה איתי בלידות האחרות. טל הוא בן אדם מאוד שקט ומופנם, ובשעות שלפני הלידה של לוטן הרגשתי שמדברים איתי יותר מדי. פתאום בעניין הזה, של השקט של טל, זה היה מאוד חסר לי, כי רציתי מישהו שלא ידבר איתי, שיהיה בשקט".

טל ז"ל ואלה, שניהם בני 41, הכירו שנים ארוכות בתור מי שגדלו בקיבוץ. בגיל 18 הפכו לזוג, ובשנת 2012 נישאו. כשהחלו האזעקות ב־7 באוקטובר, טל יצא מביתו להילחם במחבלים. "הצלחתי לדבר עם טל כשעתיים אחרי שהוא יצא, אבל שיחה מאוד קצרה".

"זיכרון אחרון מטל"

לידתו של לוטן, מספרת אלה, שימחה מאוד את ילדי המשפחה, עינב וניר (תאומים בני 10), ואודי (בן 7). "הם קיבלו את האח החדש בשמחה מאוד גדולה, הם מאוד חיכו לזה, מאוד שמחו. עכשיו הם עוזרים בכל מה שהם יכולים", היא אומרת.

את השם לוטן בחרו לתינוק אחיו, שביקשו להנציח את אותיות שמו של אביהם טל, בתוך השם הנבחר. כמו כן, מוסיפה אלה, שם זה נבחר כדי להביע את הקשר לאזור שבו הם נמצאים מאז שפונו מבתיהם, אזור הערבה, שבו שוכן קיבוץ לוטן.

הברית של לוטן נערכה במלון "יו ספלאש ריזורט אילת" מרשת פתאל שבקיבוץ אילות, שם המשפחה מתגוררת מאז הפינוי יחד עם קהילת ניר יצחק. "ארגנתי את הברית, נעזרתי באור, אחות של טל. גם המלון מאוד עזר, היה מאוד מעורב", מספרת חיימי.

"כשמאבדים מישהו כל כך קרוב, במיוחד בן זוג כשיש לך ילדים, הקושי הוא לא רק כשקשה, אלא גם כשרוצים לחלוק שמחה או הצלחה. באירוע כזה טל מאוד חסר לי. תמיד ארגנו ועשינו דברים יחד, ובעצם הייתי צריכה לעשות את זה לבד. עשיתי כבר שתי בריתות, זו הייתה השלישית. תמיד היה את הסנדק, שהיה אחד הסבים, וטל היה עומד ליד ומשגיח. הפעם אבא של טל החזיק את התינוק, ואור, אחותו, הגישה לו את התינוק".

עברת הריון בסיטואציה קשה
"ההתחלה של ההריון הייתה עם המון חששות. בכל הריון יש חששות בחודשים הראשונים, וחשבתי איך ההריון הזה יצליח להחזיק את כל המתח ומה שעובר עלינו. הרגשתי שאני רוצה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לשמור על ההריון הזה, כי זה בעצם זיכרון אחרון מטל. בשלב הראשון עוד אמרנו שאולי זה יכול להיות הזיכרון האחרון מטל, כי חשבנו שאולי הוא חי. בחודשים הראשונים הייתי מאוד חרדה אם אצליח להחזיק את ההריון או לא, אבל העובר כנראה היה חזק מכל".

התקווה שטל בחיים התפוגגה אחרי חודשיים
"זה היה רגע מאוד קשה. לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות, מהיכן המידע הזה הגיע. זה לא שלא התכוננתי לכך, ידעתי שזו יכולה להיות אופציה, אבל לא חשבתי שהיא באמת עלולה לקרות".

מאין שאבת כוחות?
"קודם כל, ההריון עצמו נתן כוחות, כי זה משהו שמחכים לו, שמצפים לו. זה נתן הרבה אופטימיות. גם הילדים נתנו לי כוחות, וגם טל עצמו. הייתי מנסה להגיד בראש מה הוא היה רוצה, כיצד הוא היה נוהג, מה היה אומר, שהוא לא היה נותן לי ליפול. ההריון כאמור חיזק אותי, וכל מי שמסביבי, חברים, משפחה. קהילת ניר יצחק זו קהילה חזקה ואני שמחה וגאה להשתייך אליה. אני רוצה גם לציין לטובה את הליווי שאנו מקבלים מהצבא שנמצא איתנו יד ביד לאורך כל הדרך. גם במלון מאוד משתדלים לתת הרגשה של בית".

כמו כן, מוסיפה חיימי, "ניסיתי גם בעצמי לשמור על השגרה שלי, על דברים שאני אוהבת, כמו למשל לשחות, להתאמן. אפילו השתדלתי לעבוד קצת בעבודתי במשאבי אנוש במחלבת טרה. בדיעבד אלה היו דברים שעזרו לי".

לגדל תינוק לא בתנאי בית, היא מודה, זה לא קל, "ויש לי גם שלושה ילדים אחרים שכל אחד מהם מביא איתו אתגרים וקשיים אחרים. גם הילדים האחרים צריכים אותי. הבעיה היא שאני בעצם הורה אחד על ארבעה ילדים, ששלושה מהם גם חוו פינוי מביתם ואיבדו את אבא שלהם. יש לי כאמור המון עזרה מהקהילה, מהמשפחה שלי, החברות שלי. הן עושות תורנות וכל לילה ישנה איתי מישהי אחרת".

את מתגעגעת לקיבוץ?
"הייתי מאוד רוצה לחזור הביתה, יש כמיהה לכך, אבל לא נוכל לעשות זאת עד שלא תהיה תשתית שיכולה לקלוט אותנו גם מבחינת מצב ביטחוני שמאפשר לחיות בו וגם מבחינת מערכות חינוך. אנחנו גם עומדים כרגע בסיטואציה מאוד לא ברורה לגבי מה קורה איתנו בשנת הלימודים הבאה. אנחנו לא יודעים אם נשארים פה או חוזרים, כי המדינה לא אומרת דברים. על משפחה שעוברת את מה שהיא עוברת זה מאוד מקשה, זה מטריד ומוסיף על אי־הוודאות".

 "הסיפור לא נסגר"

"ברמה הלאומית והציבורית העובדה שלא מצליחים להחזיר כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה זמן, פשוט לא הגיונית. זה משהו שצריך להטריד כל אזרח במדינת ישראל", היא אומרת. "ואילו ברמה האישית־משפחתית, הילדים עדיין לא מבינים איך אפשר לקבוע מוות בלי שיש גופה. הסיפור הזה עוד לא נסגר מבחינתם, ואנחנו לא נוכל להשתקם עד שטל יחזור.לי אין ספק לגבי אם זה קרה או לא קרה, אבל לילדים זה יותר קשה".

חיימי מדגישה ומוסיפה, "צריך להבין שהזמן אוזל גם לחללים, גם בגלל תהליכים פיזיים שלא ברור אם יהיה מה להחזיר, וגם יכול להיות שמי שחטפו את טל, שיודעים איפה הוא קבור, אם הם לא חיים, או אם ימותו בתקופה הקרובה - אז לא תהיה שום עדות או תיעוד איפה הוא נמצא, ואז איך יחזירו אותו?".

לכן, היא מדגישה, "כל יום שעובר מרחיק אותנו עוד מהאפשרות שכולם יחזרו, ואני באמת לא רוצה להעלות על הדעת אפשרות שלא יצליחו להחזיר את הגופה שלו. ככל שהזמן עובר, יש סיכוי שזה יקרה וזה מאוד מכביד, מאוד מטריד. צריך להחזיר את החטופים בכל מחיר. אני לא מקבלת החלטות, זה לא תפקידי. אבל תפקידי הוא לדרוש שבעלי ואבא של הילדים שלי יהיה חזרה בבית".

אפשר להניח שיש בך כעס על המחדל ב־7 באוקטובר
"יש לי כעס כלפי המדינה, הממשלה יותר נכון, אבל מצד שני אני יודעת שטל לא היה רוצה שאתעסק בזה יותר מדי. הוא כן היה אומר 'זה היה לא בסדר', אבל אלה דברים שכל כך רחוקים ממנו, אז אני משתדלת מאוד להיזהר. אבל כן, אני חושבת שההפקרות מצד המדינה התחילה עוד לפני ונמשכת גם אחרי".