"עלינו לפרסם את סרטון הזוועות ולהראות לעולם מה עשו לנו - כרגע רואים רק את עזה", אומר השר ניר ברקת, ומאשים שמישהו מונע את הפצתו. ה"מישהו" הזה, רומז ירון אברהם, הפרשן הפוליטי של ערוץ 12, יושב בלשכת ראש הממשלה, וסיבותיו פוליטיות: הפצת הקלטת, נטען, תקבע את מחדל השבעה באוקטובר ותגרום לירידה נוספת בסקרים של מי שהחזיק בהגה.
נתניהו ירצה לפרוץ בבכי: ממשלתו עומדת לקבל את המושכות | בן כספית
אלא שההיסטוריה מוכיחה כי לפרסום תיעוד קשה יש השלכות מרחיקות לכת גם על דעת הקהל העולמית וגם על המדיניות הבינלאומית. ברצח העם בדרפור ב-2003, החוסר בתיעוד - שנבע ממניעת הממשל לכניסת תקשורת זרה - הוביל לכך שהסכסוך סוקר בכלי התקשורת העולמית באופן שולי יחסית. מאידך, במלחמת רוסיה - אוקראינה בחרו מאז פרוץ המלחמה לפרסם את סרטונים קשים ביותר והתגובה הבינלאומית והזעזוע לא איחרו לבוא - חרם גלובלי על רוסיה ובהתגייסות מרשימה לאין - שיעור למען אוקראינה.
למעשה, העיסוק בסוגיה האם צריך לחשוף תיעודי זוועות מהמלחמות או להעלים אותן מהעין הציבורית ולחסוך מהצופים את המראות הקשים הטראומתיים, קיים עוד מאז מלחמות העולם. צלמי עיתונות רבים טענו לאורך ההיסטוריה שלתצלומי מלחמה המשקפים סבל אנושי יש יכולת לעורר הזדהות וחמלה בקרב הקהל, ולהניע אותם לפעולה אנטי - מלחמתית או למחאה.
מנגד, עולה החשש שהדימויים הקשים הללו מחוללים טראומה ואפילו גורמים לריחוק בקרב הצופים מהמצב בשטח, ונדרש ערך חדשותי אקטואלי גבוה כדי לפרסם תיעוד מסוג זה. יש חוקרים הטוענים אף שדימויי זוועות במינונים גבוהים מייצרים קהות רגשית ואדישות בקרב הציבור. בנוסף, כבוד המתים הוא שיקול אתי שאף זוכה להתייחסות משפטית במקרים רבים בעולם.
לבחירה לא לפרסם דימויים גרפים קשים יש השלכות נרחבות יותר, במקרים מסוימים היא יכולה אפילו להוביל להכחשת האירועים. הדוגמה הבולטת לכך היא הבחירה של הארגונים הבינלאומיים לזכויות הנשים להכחיש ולא לגנות עד לאחרונה את מעשי האלימות המינית, האונס והסדום שבוצעו בקורבנות הטבח, דבר שהשתנה רק לאחר קמפיין ממוקד ומסיבי. ההכחשה הזו עדיין מהדהדת ברשתות החברתיות בקרב פרו פלסטיניים.
הפרסום על גופתה של שני לוק ז"ל וחילול גופתה ברחובות עזה הוא אחד הסרטונים המזעזעים שהופץ ברשתות החברתיות על ידי חמאס, והוא דוגמה לתיעוד שיצר אימפקט משמעותי בדעת הקהל. התיעוד הזה הוביל להגברת התודעה הבינלאומית לחטיפתה - 139 מיליוני איש צפו או עשו שימוש בהאשטג על שמה בטיקטוק, נפתח עמוד ויקיפדיה שמספר את סיפור חטיפתה ורציחתה בשבי והתפרסמו כתבות רבות בערוצי תקשורת מסביב לעולם.
חייבים לפרסם את סרטון הזוועות או חלקים מזעזעים ממנו. התעמולה הפרו - פלסטינית עובדת טוב כי הם מציגים לעולם - ללא צנזורה - את הזוועות שהם חווים בעקבות המלחמה. במקרה שלהם, חלק משמעותי מפוברק לחלוטין, אבל העובדה הזו לא משנה את האהדה הבינלאומית שהם מקבלים. מאידך, ישראל, שחוותה את מתקפת הטרור הגדולה ביותר מאז ה-9/11, נמנעת מלפרסם את הסרטונים המאומתים כדי לא לייצר טראומה פוטנציאלית בקרב הציבור הרחב וכדי לא לפגוע ברגשות המשפחות.
במלחמה מול ארגון טרור, אנחנו מפסידים בקרב על המידע ועל הנראטיב הבינלאומי. כדי לעורר את הגינוי המוסרי של המעשים הבלתי נסבלים של חמאס, אי אפשר להראות רק את התמונות הנסבלות. הגינוי, אם יגיע בכלל, יהיה מעט מדיי ומאוחר מדיי.
השתתפה בהכנת הטור: סוניה אולבובסקי
הכותבת היא חוקרת טרנדים דיגיטליים, FUNIA