במהלך החודשים האחרונים שקדמו למתקפת השביעי באוקטובר, היחסים בין העדה הדרוזים לבין ממשלת ישראל, והממסד הישראלי בכלל, היו מתוחים ביותר, מתח שהגיע לשיא הגבוה ביותר מאז קום המדינה. באותה תקופה נשמעו לראשונה קולות בקרב בני העדה, הקוראים לשקול מחדש את שירותינו הצבאי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שנשמעו קולות כאלה.
ישראל מתפכחת: כמה עוד מאמינים ב"ניצחון המוחלט" על חמאס?
מושב חייו: הקרב האמיתי של נתניהו הוא בכלל לא בעזה
זוכרים את אירועי הטורבינות ברמת הגולן? באותם אירועים נחל בן גביר מפלה כאשר חשב לעצמו שהוא יכול להכניע את הדרוזים ושהעבודות באתר הטורבינות יימשכו בעל כורחן. בפועל העבודות הופסקו, למורת רוחו, בגלל עמידתם האיתנה של הדרוזים. זוכרים את אוהל המחאה בעוספיא וההצהרות הלוחמניות שהושמעו? וכל זאת על רקע המשך האפליה והקיפוח של בני העדה ובעיקר צווי ההריסה, וההשלכות של חוקי קמיניץ וחוק הלאום הארורים.
ואז הגיעו אירועי אוקטובר 2023 הרצחניים, שבוצעו בידי פראי אדם, שכל קשר בינם ובין אנושיות הינו מקרי לחלוטין, אירועים אשר ראויים לגינוי בכל לשון של גנאי.
העדה הדרוזית, כמצופה וכמתבקש, הקפיאה את כל צעדי המחאה בזמן שהממשלה החליטה לצאת למלחמה בתגובה לאירועי השביעי באוקטובר. דבר שהדרוזים עושים אוטומטית, מתוך הבנה שזה מה שצריך לעשות מתוקף אזרחותם, ללא קשר לממשלה זו או אחרת ועל אף קיומם של חוקים מקפחים.
אלא שמאז הדרוזים הפכו להיות חוד החנית במלחמה ונהיו קתולים הרבה יותר מהאפיפיור. זוכרים את דגלי העדה מתנוססים על טנקים צהליים? זוכרים את ההירתמות של העדה? מטות סיוע נפתחו בכל כפרי העדה, דרוזים רבים שחררו הצהרות שספק אם בנימין זאב הרצל היה מתבטא בהן. סמלי העדה נשזרו בסמלי המדינה ודגל העדה כבר לא מונף אפילו מעל בתי תפילה, מבלי שדגל המדינה מונף לצידו.
במקביל מבחינת המדינה - עולם כמנהגו נוהג. בתי המשפט ממשיכים מדי יום לדון צעירים דרוזים ולהטיל עליהם קנסות כבדים, צווי ההריסה לא הוקפאו, קנסות קמיניץ תקפים, חוק הלאום שריר וקיים. הקורבנות היקרים של העדה הציפו את הצורך בביטול חוק הלאום למשך מס שעות, עד לאחר התפזרות המשתתפים בטקסי ההלוויות והנושא נדם.
דרוזים שהעזו להעלות את עניין חוק הלאום וקמיניץ חטפו קיתונות של ביקורת מבני העדה, חובבי ציון, הסבורים כי זו לא העת להעלות את הנושאים האלה בזמן שהלוחמים עדיין נלחמים. אבל המדינה, מנגד, לא הקפיאה את ההליכים המשפטיים כנגד צעירי העדה המשרתים בחזית משום שבנו את בית חלומותיהם על אדמתם הפרטית.
המדינה לא הקפיאה את צווי ההריסה שהוצאו נגד אותם צעירים, והשבוע מגדיל לעשות השר בן גביר, הסוחב מטען מפרשת הטורבינות, ואולי גם ממפגשים קודמים עם בני העדה הדרוזית ששירתו ומשרתים בחברון. הוא מנסה לנקום בעדה ושולח יותר מאלף שוטרים להרוס בית של תושב ירכא, שאחיו בדרגת רב סרן משרת בדרום מאז פרוץ המלחמה ושוב מהמר על העדה הלא נכונה! ואז מסיג את שוטריו לאחור אל מול עמידתם של מאות דרוזים הנלחמים באמת על הבית תרתי משמע.
בתחילת המלחמה, אפילו מבקר המדינה התבטא בעניין, ופרסם הודעה בה טען כי לא יתכן שצעיר דרוזי יחזיק ביד אחת צו 8 ובשנייה צו הריסה.
אבל העדה הדרוזית עדיין מתאמצת להפגין את נאמנותה באמצעים שונים, ויוצאת מגדרה להוכיח את נאמנותה למדינה, כשממשלתה ממשיכה להתנכר אליה ולנהוג בבניה כבאזרחים סוג ב'. אני תוהה שאם נחליט בעתיד לצאת למאבק לשם השגת זכויותינו הלגיטימיות, האם מישהו ייקח אותנו ברצינות? חשבתי על התופעה ולא מצאתי הסבר שיכול להסביר את התנהגותנו, מלבד תסמונת שטוקהולם.
אחרי הריסת עוד בית בירכא, יומיים לאחר טקסי יום הזיכרון, ובזמן שטובי בנינו נלחמים בדרום, הממשלה שוב מעניקה סטירה מצלצלת ליחסיה עם העדה, באמצעות בן גביר. אני מקווה שהדבר הזה יפיל כמה אסימונים אצל יפי הנפש שעדיין מהמרים על הממשלה הגרועה בתולדות המדינה שתרצה לטפח את הברית, ההופכת להיות מדומה ושקרית מיום ליום, בין העדה הדרוזית ומדינת ישראל.
עו"ד מאלק בדר, בעבר ראש מועצת חורפיש ויו"ר פורם הרשויות הדרוזיות.