שני בתי הדין של האו"ם, הפלילי ולצדק, ממוקמים במבנים מפוארים בהאג, מאזני משפט מופיעים בסמלים שלהם, יש תובע ראשי וסנגורים, שופטים שחנוטים בגלימות שחורות רבות רושם, עורכי דין, עוזרים ואולמות משפט. הם משתמשים לכאורה, בסעיפים ותתי סעיפים של אמנות וחוקים, אבל כל קשר בינם לבין חוק, משפט וצדק הוא מקרי בלבד.
עסקת הנורמליזציה בזמן פציעות? נתניהו יכריע את עתיד המדינה | דעה
ככה לא בונים אומה: בני גנץ הראה לנו הרבה דברים, חוץ ממנהיגות | דעה
כבר כמה עשורים שהחוק הבינלאומי, בעיקר דיני מלחמה, אינם רלבנטיים למציאות הבינלאומית, שבה מדינות מחויבות לעבוד על פיהם, אבל ארגוני טרור כמו החמאס, הג'יהאד, וחיזבאללה פטורים מהם. בתי הדין הם מוסדות פוליטיים של האו"ם ומשקפים את כל הכשלים והעיוותים שהוא לוקה בהם. כך צריך להתייחס אליהם.
מוסדות של האו"ם בוחרים במדינות שממנות את השופטים על פי מפתח פוליטי ואזורי. חלקם הגדול בא ממדינות אוטוריטריות שבהן המערכת המשפטית תלויה לגמרי ברצון השליטים. לא מעט משפטנים מגינים על בתי הדין האלה גם שהם מקבלים החלטות משוללות כל יסוד ולעיתים הזויות, כמו אלה שבית הדין הבינלאומי לצדק קיבל נגד ישראל, ובית הדין הבינלאומי הפלילי, שעוד עלול לאשר לתובע, קארים חאן, לחקור את מנהיגי ישראל ולהוציא נגדם צווי מעצר.
הואיל ומדובר במוסדות פוליטיים ומוטים, הדרך הנכונה לעסוק בהם היא באמצעות כלים פוליטיים ולא רק משפטיים. הסימטריה שהתובע עשה בין מנהיגי ישראל לבין ראשי חמאס היא לא רק מטורללת אלא גם חסרת ערך. בסיוע המוסדות האחרים של האו"ם, חמאס מצפצף על החוק הבינלאומי, הוא לא נקרא להתייצב בבית הדין לצדק, אנשיו לא נוסעים בעולם או מגיעים רק למדינות ידידותיות כמו דרום אפריקה, טורקיה, רוסיה, סין ואיראן. הם לא צפויים להיחקר או להיאסר. הצהרת התובע, כמו הדיון בבית הדין לצדק, מכוונים בעיקר נגד ישראל.
בית הדין הפלילי הוקם כאחד מלקחי מלחמת העולם השנייה בכלל והשמדת היהודים בפרט. אבל מאז הוא הפך לכלי פוליטי דווקא בידיהם של אלה שתומכים בהשמדת יהודים ובחיסול ישראל. לבית הדין הזה אין שום סמכות לחקור מנהיגים ישראלים. הוא הוקם בשנת 1998 על בסיס אמנת רומא שכיום רק 123 מדינות חתומות עליה. ישראל וארצות הברית סרבו להצטרף בטענה שבית הדין יהפוך לכלי פוליטי, כפי שכך קרה. בית הדין לא יכול להוציא שום צו כלפי אזרחים של מדינות שלא חתומות על האמנה. בפרשות קודמות, ישראל לא הכירה בסמכות בית הדין לדון בענייניה. גם ממשלים אמריקניים שללו את סמכות בית הדין לדון בענייניהם.
התובעת הראשית הקודמת בבית הדין הפלילי, פאטו בנסודה, ביקשה וקיבלה אישור של השופטים לחקור אמריקניים ובריטים בגין פשעי מלחמה שבצעו לכאורה באפגניסטן. היא גם קיבלה אישור כזה לחקור ישראלים על פעולות בעזה, ביו"ש ובמזרח ירושלים. הנשיא דונלד טראמפ זעם עליה ועל בית הדין והטיל עליהם סנקציות אישיות קשות, כולל הקפאת נכסים, איסור על כניסה לארצות הברית והעמדה לדין בוושינגטון.
טראמפ גם איים להשתמש בחוק אמריקני שאושר עוד ב-2002, "החוק להגנת משרתים", שידוע גם בשם "חוק הפלישה להאג", שקבע שכל ניסיון מצד בית הדין לעצור חייל או אזרח אמריקני יאפשר התערבות צבאית כדי למנוע אותו. החוק תקף גם לבני ברית של ארצות הברית. בנסודה לא פתחה בחקירות. התובע הנוכחי לא המשיך את התהליך נגד ארצות הברית, ויש ידיעות על כך שהגיע לסיכום עם הנשיא ג'ו ביידן על סגירת התיק בתמורה להסרת האיומים והסנקציות.
ממשל ביידן ביקר את החלטת בית הדין לצדק לדון בטענות של דרום אפריקה על כך שישראל מבצעת לכאורה רצח עם בעזה. אנשיו אמרו שאין ולא הייתה תופעה כזו. חברי קונגרס כבר הזהירו את התובע מפני הוצאת צווי מעצר נגד מנהיגים ישראלים ואיימו בסנקציות. ביידן בעצמו ואנשיו חייבים לגנות בחריפת את כוונת התובע ולשלול את כל טענותיו, בתקווה שבכך ישכנעו את השופטים לדחות את בקשתו. אם לא יעשו כן, הם עלולים לסבך את עצמם, כי מתחילת המלחמה הם תומכים בישראל ומעורבים בקבלת ההחלטות שלה. פוליטית טראמפ יתקוף את ביידן, הרפובליקנים יצטרפו אליו, הקונגרס יקבל חוקים והחלטות נגד בית הדין שיביכו אותו וכל אלה יגרמו לו להפסד קולות בוחרים.
חקירת מנהיגים ישראלים וצווי מעצר, אם יצאו לפועל, יגרמו נזקים כבדים. המדינות הדמוקרטיות עדיין מתייחסות ברצינות תהומית לבתי הדין של האו"ם. לכן, יש צורך לצאת למערכה כבדה נגד התובע ולהפריך את כל טענותיו כלפי ישראל. לגייס מנהיגים ידידותיים רבים ככל האפשר שיגנו אותו. החשוב שבהם הוא המנהיג ההולנדי חירט וילדרס, שזה עתה הקים קואליציה. לגינוי התובע מצידו ובית הדין שנמצא בבירה שלו יהיה משקל רב. לפעול אצל הממשל והקונגרס לקבל החלטות אופרטיביות במידה והתהליך ימשך. אולי אפילו לשקול אימוץ בכנסת של "חוק הפלישה להאג" האמריקני.
הכותב הוא מומחה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון