התחושה הרווחת ביותר בקרב חברים איתם אני משוחח בימים האחרונים היא ייאוש. לא רק דכדוך מובן מאליו סביב המצב העגום הנוכחי, אלא חוסר תקווה שהמצב יכול להשתנות לטובה ושיש ביכולתנו להביא את השינוי הזה. רוח השינוי והתקווה, שגברו מאוד סביב המחאה נגד ההפיכה המשטרית, כמעט והתאדו להן.
מה הוביל להתרסקות המסוק של ראיסי? המידע שבאיראן מנסים להסתיר
חבר הכנסת רם בן ברק: "המפגינים הם התקווה היחידה שנשארה לנו"
נדמה שזהו ניצחונו הגדול ביותר של נתניהו. שהרי מורשתו האמיתית אינה התנגדות למדינה פלסטינית או כלכלת שוק ניאו-ליברלית, אלא אימפוטנטיות ממאירה, אי אמון עמוק ביכולת שלו ושל הממשלה לשנות את המציאות לטובה, ודחיינות אינסופית. במשך זמן רב ההזנחה הזאת עבדה לו לא רע, לא סתם הוא שרד בתפקידו כל כך הרבה שנים.
אלא שמתחת לפני השטח, הקרחון שעליו אנחנו חיים הלך ונמס. חיזבאללה וחמאס התעצמו, והסכסוך הוסיף לגדול. השירותים החברתיים הלכו והתדרדרו בצורה איטית אך עקבית, והשירות הציבורי הלך והתרוקן מעובדיו האיכותיים והמסורים. ארגוני הפשע בחברה הערבי פרחו, והאוטונומיה החרדית הפכה לאנרכיה. היום, במקום הקטסטרופלי בו אנחנו נמצאים, אי אפשר שלא לראות את תוצאות ההזנחה הפושעת הזאת.
מדינת ישראל ניצבת בפני שורה ארוכה של בעיות מורכבות ביותר, ששגשגו במשך עשור וחצי תחת שלטון ההזנחה של נתניהו ושמתפוצצות לנו בפנים אחת אחת. מבעיה מקומית הפך תחת הזנחת נתניהו כל אחד מהכאבים האלה לדלקת שמאיימת להתפוצץ ודורשת ניתוח דחוף.
למרבה הצער, ממשלת השינוי, למרות שהייתה טובה מאות מונים מהממשלה הנוכחית, דבקה אף היא במסורת הזנחה. יש לכך הצדקות למכביר, אבל אל מול המציאות המבהילה הם לא משנות דבר. בסקר מיוחד שערכנו בקרן ברל כצנלסון (על ידי מכון מדגם, בקרב מדגם מייצג של 600 נשאלים), טענו 75% מהציבור, כולל 70% ממצביעי הימין, שבעשור האחרון מדינת ישראל אינה יוזמת ומקבלת הכרעות בסוגיות המעצבות את עתידה, אלא בעיקר מגיבה למתרחש. למעלה מ-70% מהם טענו שהתחייבות של מפלגות להכריע בסוגיות המרכזיות העומדות על סדר היום תשפיע על ההצבעה שלהם בבחירות.
בימים קשים כאלה קל ומפתה להישבות בסיסמאות על עיסוק בנושאים המלכדים ולא בנושאים המפרידים, ועל שיתוף פעולה על סמך ההסכמות ב-80% מהנושאים שעל סדר היום תוך התחמקות מהעיסוק במחלוקות סביב 20% האחוז הנותרים. אבל המציאות לא מחכה לנו. עדיף שההחלטות ייעשו מתוך הסכמה, אבל אסור בשום פנים ואופן להמשיך עם ההזנחה.
בנאום שנשא מספר שנים לפני שהכריז על הקמת המדינה קבע בן־גוריון כי "לא מספיקה אי־כניעה לגורל, יש להשתלט על גורלנו; שומה עלינו לקחת את גורלנו בידינו!". זאת המהפכה הציונית שהורשה לנו ושהובילה את רוב מנהיגי ישראל. חובה עלינו אותה לחדש אותה אם חפצי חיים ועתיד אנחנו, זה המקור היחיד לתקווה.
הכותב הוא סמנכ"ל קרן ברל כצנלסון