בסופו של דבר, שחרור הסרט הקשה של התצפיתניות מלמד אותנו על הדיכאון והיאוש של המשפחות ששמרו על שתיקה בתחילה, מתוך תקווה שפרופיל נמוך יגן על החיילות החטופות ואולי לא יחשוף אותן כחיילות, אך המשפחות הגיעו למסקנה כי אין להן כבר מה להפסיד. אחרי שמונה חודשים בשבי החמאס, הן יודעות שהברירה היא בין חיים למוות. הזמן הוא הגורם המכריע והוא פועל לחלוטין לרעתן. הם רוצות את הבנות שלהן חזרה.
בתחילת הדרך, כזכור, דובר צה״ל הגדיר הסרטונים כאלה כ״טרור פסיכולוגי״, התקשורת הישראלית, הצטרפה אף היא וסירבה ״לשחק לידי החמאס״. סרטוני החמאס נדחו זה היה מזמן, כמה חודשים. זמן מלחמה כידוע הוא זמן ארוך. הוא מרגיש כזמן ארוך. אבל עכשיו המשפחות איבדו תקוה והן עצמן מוסרות את הסרטון הזה לפרסום ודובר צה״ל שותק.
לא אטעה אם אומר כי הדובר עצמו והמערכת הצבאית שמאחוריו (אין מערכת מדינית, למי ששואל) ויתרו על הקרב הזה, ומבחינתם עדיף כי הסרטים ישוחררו, הציבור יביט וישפוט. אולי גם, באיזה מקום, יפעיל לחץ על המנהיגים הנבחרים לחתור באמת ובתמים לעיסקת חילופין, שתחזיר בין היתר את החיילות ואת כלל השבויים הביתה.
אבל איך יידעו מנהיגינו אשר ״עושים כל מאמץ״ להחזיר אבל בפועל תוקעים את המו״מ ובכלל מכשילים את מדינת ישראל במאמציה הבין לאומיים, כיצד הם יידעו על הסרטון אם הם מסרבים בכלל לראות אותו? לא בפעם הראשונה ממתין להם בחדר הקטן, סמוך לחדר הישיבות של הממשלה, מחשב ועליו הסרטון, לחץ וסע, אבל הם יורדים במדרגות לקומת היציאה, שם ממתין הנהג ויוצאים לדרכם. הם חוסכים לעצמם את המראות האלה, ממה הם חוששים, מלילה ללא שינה? אולי כדאי שיצטרפו מתוך הזדהות למשפחות ויעשו כמוהן לילה לבן אחד? לילה שכולו כאב וזיכרונות?
מן ההבט הצבאי סיפורן של התצפיתניות הוא כסיפורה של המלחמה כולה. סיפור של כשלון גדול. מחבלי החמאס מתנהלים ביהירות ובאכזריות. גם הם לא ציפו כי דרכם תהיה קלה כל כך. התצפיתניות הגיבורות מתריעות ימים לפני ההתקפה על ההכנות אך ההתראות נדחות. מפקדים אומרים להם כי הכל מוכר וידוע.
ביום ה 7 באוקטובר הן נמצאות במשמרתן, ללא נשק וללא אבטחה. המחבלים חוצים את הגדר לעיניהן הנדהמות, שעה שהן מדווחות בקור רוח ובאופן ענייני כי הנה המוות מתקרב אליהן, עד שקולן גווע. מרביתן נהרגות, מקצתן נופלות בשני ועתה התמונות מספרות את הסיפור של לאחר ה7 באוקטובר, שבי ארוך מסוכן, רווי אלימות. מן העבר האחר עומדים בני משפחותיהם הנחושים, שוב אינם בוטחים במפקדי צה״ל ובמנהיגי המדינה והם דורשים למצות עימם את הדין עכשיו, עכשיו, מוכר, לֹא?
הסרטון עולה לאוויר ביום של מפלה מדינית ניצחת לישראל. גל אהדה לפלסטינים מיתרגם להכרה חד צדדית במדינה פלסטינית בידי שלש מדינות באירופה, ספרד נורבגיה ואירלנד. עוד מדינות בדרך. אירופה מתנערת מישראל. אין שום הסבר כיצד ארגון טרור פלסטיני שטבח 1200 ישראלים ביום אחד, באופן חד צדדי, מצליח לאחר 7 חודשים להוביל את העם הפלשתיני להישג הגדול ביותר בתולדותיו.
רק ממשלה כושלת, שהזניחה מהרגע הראשון את הזירה המדינית, שמחליפה שרי חוץ כמו מכבי תל אביב באירופה, אבל בפחות הצלחה, מצליחה לאבד את שיירי הלגיטימציה שלה ונאבקת עתה מאבק חסר תקווה לעצור את הצונאמי המדיני הזה. אנחנו צועקים אמנם, תראו תראו, ומצביעים על הצעירות הללו ההמומות, המוכתמות בדם ומוכות, אבל ספק אם תמונות אלה יבלמו את מצעד ההכרה החד צדדית בפלשתינאים, ולא אל תגידו לנו אנטישמיות, שחוק ולא לענין.
גם בנו ומאתנו יוצא הכשלון הזה. לנו, לכל אחד ואחת מאיתנו אחריות לנשים הצעירות הללו, לקרינה, לאגם, ללירי, לנעמה ולדניאל. אורי שוחררה ונועה נרצחה בשבי החמאס וגם לכל יתר החברות שנרצחו עוד קודם, במפקדת האוגדה. להן, למענם, אבל עם כל הכבוד למעננו, לעצמנו, למחויבות שלנו כלפיהן, מחויבות בנאומים, בשירים ובסיפורים. עכשיו (נשמע מוכר, לֹא?) זה הזמן לממש אותה ולהשיב את מי שעדיין נותר, הביתה ומהר. עכשיו.
ד״ר נחמן שי, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל, הוא דיקן הקולג׳, המכון ללימודי יהדות בירושלים.