בשלב הזה נראה שצה"ל חילק את הכותרת בכללית "רפיח" למטרות השונות וההישגים הנדרשים השונים שמכיל המרחב הזה, ומסתמן שההישג הראשון בכיוונו פועל הצבא הוא השגת שליטה מלאה ב"צינור החמצן" של חמאס ברצועה, הלא הוא ציר פילדלפי.
הרצוג במתקפה חריפה: "הכרה במדינת פלסטינית? פרס לחמאס"
דן מרגלית: "חליוה אחראי, הוא לא בדק את הקונספציה של ביבי"
הציר הזה, באורך של 14 ק"מ מכרם שלום ועד לים התיכון, כולל בתוכו מספר מקטעים מהם המזרחיים שכבר בשליטת ישראל (הפחות מיושבים באוכלוסיה ובהם גם מערב רפיח), עובר דרך מעבר צלאח א –דין (מעבר בלתי רשמי בין עזה למצרים שדרכו נכנסו סחורות שאינן בפיקוח ונגבו מיסים ומכסים ע"י חמאס) הממוקם כ-3 ק"מ מערבית למעבר רפיח, וכלה בים התיכון בטווח של תשעה ק"מ ממעבר צלאח א-דין, מרחב הכולל בתים ואוכלוסיה רבה לאורכו.
משמעות ההשתלטות על הציר היא כפולה - קטיעת צינור החמצן של חמאס הצבאי והאזרחי ברצועה מחד, וישראל כשולטת ברצועת עזה מאידך (עד כה, ועל אף האמירות הנחרצות במערב, שכחו כולם "משום מה" את מצרים כשחקן מרכזי ששלט עד כה על הסוגר הדרומי של הרצועה ואיפשר מעבר סחורות כמעט חופשי משטחו).
היא צפויה בתהליך הדרגתי להלחיץ את חמאס (הן בעת המערכה והן בשאלת היום שאחרי), לבטל מרחב גמישות גדול שהיה לו קודם לכן בהעברת אנשים למצרים וסחורות לרצועה ממנה ולהופכו תלוי בלעדית בסיוע ההומניטארי שמוזרם לרצועה. לראשונה במערכה זו, יתהווה איום אסטרטגי על המשך שלטונו ברצועה ועל גרף השרידות שלו.
במקביל לתמרון הקרקעי לאורך ציר פילדלפי, נמשך הויכוח התקשורתי בין מקבלי ההחלטות באשר ל"יום שאחרי". שתי התיזות העיקריות שאני שומע הן: האחת היא קודם לחימה עד לפירוקו הצבאי של חמאס, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לאתר ולהכניס גורמים אזרחיים ולשרטט את תמונת "היום שאחרי". והשנייה היא שתמונת "היום שאחרי" היא חלק מפירוק חמאס – חובה עלינו לשרטטה ולהתחיל לפעול לכינונה, כך שנצליח להעמיד בקרוב חלופה אזרחית לחמאס, שלראשונה תתחיל לכרסם בזרוע השלטונית שלו.
בדעותיי אני קרוב יותר לתיזה השנייה. עבודה במקביל תמיד עדיפה בעיניי על עבודה בטור, ובניתוח מה שחשוב לחמאס, נראה שרגלו השלטונית עולה בעיניו שבעתיים על רגלו הצבאית (שזו בראייתו יכולת נרכשת וניתנת לבנייה מחדש. השלטונית- לא).
עם זאת, אנחנו במלחמה ולא בדיון פילוסופי בין גישות ותיזות. מתוך כל הממבו ג'מבו של מה זו שליטה אזרחית ברצועה ומי יסכים להגיע לקבל אחריות ובאלו תנאים - אני מאמץ בשלב הזה רק נושא אחד שבו כן ניתן, בצעדים קטנים, להתחיל להתקדם - חלוקת הסיוע ההומניטארי ברצועת עזה.
השבוע קרה אירוע משמעותי שלא דובר בו לעומק, שיכול להיות גשר בין שתי הגישות ודווקא לספק בסיס לצעדים קטנים בשטח ולתחילת השחיקה האזרחית של חמאס ברצועה - ארה"ב השלימה את המזח הימי הצף, וסיוע הומניטארי במשקל רב החל נכנס דרכו. ישראל, לצערנו, לא ניצלה את ההרשאה שהעניקה להקמת המזח כדי להגדיר תנאים בנושא מול ארה"ב אולם מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
אז איך בכל זאת עושים משהו?
* מגדירים אזורים בצפון הרצועה שטופלו באופן מעמיק יותר בצפון הרצועה בשלב התמרון הקרקעי כ"בועות הומניטריות".
* שוכרים חברות אבטחה אזרחיות בינ"ל בתשלום שיהיו מוכנות לעמוד מול האוכלוסיה ולהתחיל לחלק באופן מסודר את הסיוע ההומניטארי, כשהשליטה הביטחונית ההיקפית היא של צה"ל במספר מעגלי הגנה.
* לאט לאט בשיטה הדרגתית וזוחלת ובתהליך בן מספר שבועות/חודשים מתרחבים לנקודות נוספות ברצועה, כולל למחסות ההומניטאריים במרכז ובמערב הרצועה.
*אם לא תהיינה חברות אזרחיות שיהיו מוכנות לקחת על עצמן את המשימה, על צה"ל לקחת את המשימה על עצמו באופן זמני. לכל אלו שטוענים שזה בלתי אפשרי, אומר שזה אפשרי בדיוק כמו שצה"ל מצליח לדאוג למרחב מוגן שדרכו עוברת אוכלוסיה פלסטינית בנקז במסדרון נצרים.
*ברור שתהיה בתחילה התנגדות צבאית של חמאס לאירוע, היות שמדובר באינטרס ראשון שלו במעלה, אולם זו המשמעות של תחילת דחיקת שלטונו מהשטח ופגיעה באינטרס מרכזי שלו.
כך, בצעדים קטנים וזמניים, סביב סוגיה ספציפית מאוד, כשבמקביל צה"ל הולך ומנתק את חמאס מ"צינור החמצן" שלו בציר פילדלפי, נתחיל להערכתי לראות היפוך מגמה מואץ מאוד במלחמה, לכיוון של פירוק חמאס והפעם אסטרטגית - הן רגלו הצבאית והן רגלו האזרחית ובכך תתחיל ישראל לפגוע מהותית באסטרטגיית "העמידה האיתנה" של חמאס שתהפוך ללא רלוונטית.
בהמשך, ולאחר שהצעדים האזרחיים הקטנים בשטח ייצרו תנאים שונים מאלו הקיימים כיום, ניתן יהיה לבסס ביתר קלות חלופה מקומית בגיבוי אזורי ובינ"ל ובשליטה ביטחונית של צה"ל לשליטה בעזה, ולהמשיך להתווכח על פרטי "היום שאחרי".
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים