השבוע החליט שר התקשורת שלמה קרעי שאין לנו מספיק עניינים לריב עליהם עם העולם המערבי. האג, שמאג. יש לו עניין יותר בהול לטפל בו: מלחמה בסוכנות הידיעות האמריקאית איי־פי. על כן החליט על החרמת הציוד של הסוכנות, בטענה שהפרה את חוק אל־ג'זירה.
לא מדובר ברשלנות אלא בפשע: צמרת צה״ל - פישלתם בענק | אבי אשכנזי
במדינה מתוקנת הם היו נאזקים: נבחרי הציבור מנסים לברוח מהאמת | בן כספית
קרעי השמיע טענה חמורה, שלפיה הסוכנות משדרת חומרים לאל־ג'זירה על מיקום כוחותינו בצפון הרצועה ומסכנת אותם. הוא הוסיף שזה בהתאם לחוות הדעת הביטחונית ולהחלטת הממשלה, ובכלל, טען קרעי, זה משרד הביטחון שמבקש לבחון את עניין שידורי איי־פי משדרות. בשעות שאחרי הוא לא הפסיק להתכתש עם כל מי שהעז לפקפק בהיגיון שבפתיחת חזית מלחמה מול הסוכנות בזמן מלחמה. צייץ ללא הרף, איים על יאיר לפיד שאם גם הוא ישדר מיקומים לערוץ טרור, פקחי משרד התקשורת יגיעו גם אליו. אין מה לומר - רמבו.
אלא שבחלוף עוד כמה שעות, קרעי שלנו, הרמבו שלנו, התקפל בפליק־פלאק מפואר. אולי זה היה הזעם בבית הלבן על ההחלטה, אולי זה ההלם בלשכת ראש הממשלה שהחרמת הציוד לא תואמה איתה, אבל קרעי שלנו, שנלחם כארי - התגלה כנמר של נייר. אם באמת סוכנות איי־פי משדרת מיקומים של לוחמינו לאל־ג'זירה, הרי שדבר זה חמור מאין כמוהו ומחייב טיפול. אבל אם כך הם פני הדברים - מדוע חזר בו שר התקשורת מהחלטתו?
השיבר של כ"ץ
זה מוביל אותנו לשאלה גדולה יותר של איך מתקבלות החלטות בקרב שרי הממשלה הזו שגורמות לכך שפעם אחר פעם, במהלך המלחמה, יוצא בתורו השר התורן עם אמירה מפוצצת, שאחריה הוא נאלץ לחזור בו עם זנב בין הרגליים או להסביר מדוע מה שהבטיח לעולם לא יקוים.
במילים אחרות, קרעי לא לבד. דוגמאות לא חסרות. כך קרה שמיד אחרי הטבח באוקטובר, הודיע שר האנרגיה ישראל כ"ץ: "עזה תהיה ללא חשמל, מים ודלק עד להשבת החטופים. אף מתג חשמל לא יורם, שיבר מים לא ייפתח, ומשאית דלק לא תיכנס עד להשבת החטופים הישראלים הביתה. הומניטרי תמורת הומניטרי"... איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים.
או אם תרצו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ואמירותיו על החטופים. לפני עסקת החטופים היחידה שיצאה אל הפועל, הבהיר שהוא מתנגד. בסוף הצביע בעד, ואיתו כל שרי הציונות הדתית. הוא הסביר באריכות אחרי הצבעתו שהשתכנע שהעסקה טובה. אז למה למהר להצהיר ברעש גדול שלא תתמוך? לפני ששמעת, לפני ששקלת?
אחר כך הסביר שהדיון הארוך והיסודי גרם לו להחליט שמדובר בעסקה טובה ונכונה. אז למה לא להיות נחרץ רק אחרי ששומעים את הפרטים המלאים בדיון עצמו? ומה עם אמירתו של סמוטריץ', שהחזרת החטופים אינה הדבר הכי חשוב? משפט שלא רק גרם לזעם גדול של משפחות החטופים עליו, אלא גם חייב אותו לתקן בכמה מעלות את אמירתו ולהסביר למשפחות החטופים בפגישה איתן כי "המטרה כמובן להחזיר אותם הביתה, זה חשוב".
איך אפשר לשכוח את הזיגזג של שר החינוך יואב קיש בעניין פרס ישראל. זוכרים? יצא כך (במקרה, כמובן במקרה) שאחרי שהתבשרנו שאיל וולדמן נבחר לקבל את פרס ישראל בתחום היזמות, הודיע קיש שפרס ישראל יחולק רק בקטגוריות גבורה אזרחית וערבות הדדית. כמובן לא היה קשר לכך שוולדמן תקף את נתניהו עוד בימים העליזים של ניסיון ההפיכה המשטרית. אחר כך חזר בו השר ותלה את ההתקפלות ביועצת המשפטית לממשלה, שהבהירה לו שלא תייצגו בבג"ץ. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. קיש לא רק חילק את הפרס לוולדמן, יש גם תמונה חמוצה למזכרת.
השר בני גנץ הבטיח לפני הרמדאן שאם לא יקודם מתווה החטופים, הלחימה תתרחב גם לרפיח עוד במהלך הרמדאן. אפילו לפניו. "העולם חייב לדעת", אמר, "ומנהיגי חמאס חייבים לדעת. אם ברמדאן החטופים שלנו לא יהיו בבית - הלחימה תימשך ותתרחב גם לרפיח". איך לומר, בצער, האיום שלו לא באמת הלחיץ את יחיא סנוואר. החטופים לא חזרו, ולרפיח הגענו בקושי הרבה אחרי הרמדאן - ולא בעוצמה הנדרשת לטיפול בחמאס.
אמירות סרק
זה תמיד גורם לי לתהות - מה גורם להם לדבר בנחרצות כזו, כשיש אפילו סיכוי קל שבקלים שייאלצו לחזור בהם מהבטחות הסרק? מהו מנגנון קבלת ההחלטות? איך יוצאות אמירות הסרק הללו לאוויר העולם? האם אלו השרים עצמם שלא עומדים בפיתוי לאיים, לצייץ, להציב אולטימטום, עם כל דברי הרהב והשחץ המגוחכים? האם זהו יועץ שהשיא להם עצה גרועה? ואם כן - האם לא היה יועץ שניסה למנוע את ההתבזות?
הדבר הבעייתי באמת הוא שזו לא רק ההתבזות שבזגזוג. אנחנו במלחמה, ואנחנו לא בדיוק מנצחים בה. ואלה הם שרינו. עם כוח והשפעה שעלולים לגרום בהבל פה נזק אדיר למדינה ולאינטרסים שלה. "גם איפוק הוא מרכיב של כוח", אמר ראש הממשלה המנוח אריאל שרון אחרי פיגוע הזוועה בדולפינריום. אולי התכוון לכך, אולי משום שבאותו זמן לא היה לצה"ל מענה הולם לטרור הרצחני. אבל כך או כך, זה רעיון לא רע לשתוק קצת כשאין משהו חכם לומר ובעיקר לעשות.