חדי העין הצליחו ודאי לאתר בין שצף הידיעות החדשותיות המתפרסמות בקצב מסחרר תמיד, ומאז השבעה באוקטובר ביתר שאת, את הכותרות העוסקות בהכבדה של יוקר המחיה.
"הניצחון המוחלט" הוא קשקוש פופוליסטי רדוד שלא יוביל אותנו לשום מקום | דעה
אין נשיא בעירו: הזהירות של הרצוג היא לא רק עניין של אופי כמו שהרוב חושבים
כותרות אלה, שגם בשגרה כמעט ואין זוכות לתשומת לב ראויה, טובעות בים העצב, האימה והפילוג בו שרוי הקשב הציבורי. יתכן שכולנו עסוקים כל כך בהתמודדות עם אתגרים שלא הכרנו, שלא נותר עוד מקום לעסוק באיומים ה"כרוניים" על החיים במדינת ישראל. יש להתעורר ולזהות בהקדם שבעוד שבאולפני הטלוויזיה הופכים הפרשנים ביכולת הצבא וכוחות הביטחון להתמודד עם לחימה רב-זירתית, בתוך המדינה פנימה מתפתחת זירת מאבק שצפויה לגבות קורבנות רבים בגוף ובנפש.
הלחימה הרב-זירתית שנכפתה על משפחות בישראל – הנאלצות להדוף חדירה עוינת של עליות מחירים מידיות וחדות בכל תחומי החיים כמעט, תוך כדי שהן מצוידות במשכורות שאינן מתעדכנות באופן שיכול לגשר על התהום הכלכלית שבין הכנסותיהן לבין הוצאותיהן, היא מצב נפיץ. ככל שישנה סכנה קיומית למדינת ישראל, היא נובעת מן הפערים החברתיים המעמיקים לא פחות מאשר מן אויבנו המפלצתיים מחוץ.
אין לטעות, מדובר במדיניות סדורה. אכזבות חוזרות ונשנות ממי שנכשלו בשמירה הן על "החיים עצמם" בישראל והן על איכות החיים בה, הביאו למצב שבו משפחות שוקעות בבושה עקב אי היכולת לסיים את החודש במאזן חיובי, משימה שהופכת יותר ויותר בלתי אפשרית. אלו הבטוחים שהם פטורים מאתגר זה, צפויים לגלות שלאינפלציה יש נטייה לפגוע גם בבלתי מעורבים. לא רחוק היום שבו, בדומה למדינות נחשלות ומושחתות בעולם, גם בישראל – העושר יישמר עבור מי שמשיגים אותו בדרכים לא כשרות.
בהשאלה, המפה החברתית-כלכלית בישראל מחולקת לאזורי איום. חלק מן האוכלוסייה חווה את השלכות הניהול החברתי-כלכלי הלאומי הלקוי על בסיס יום-יומי, לעתים פעמים רבות ביום, באופן משתק. חלק אחר מתמודד עם "טפטופי-מבול" של עול כלכלי שעוד לא מוגדר מלחמה, אבל לא מאפשר חיים ברווחה. רצועה אחרונה, המצטמצמת ככל שחולף הזמן, איננה תחת איום ישיר של גזרות המדיניות ומלכתחילה נהנית מתשתית נוחה יותר להתמודדות עמן. זהו איננו מצב בר-קיימה למדינה חפצת חיים.
המדיה המרכזית משתפת פעולה עם הסתרת ממדי האסון. הנוכחים בשיח המזדמן אודותיו, המתרחש כמעט רק בתכניות המיועדות לסקירת נושאים כלכליים, הם נציגי ממשלה ובעלי הון מן המגזר הפרטי. אלו מאשימים את אלו בחוסר רגישות, בגרגרנות, בניצול לרעה של המלחמה למימוש אינטרסים אישיים, וכל צד מסביר כיצד דווקא הוא זה ששומר על אזרחי המדינה ובאיזה אופן ההחלטות שמתקבלות על ידו (ומשפיעות לרעה על כולם חוץ ממנו) נובעות מאחריות מוסרית שפגשה מלחמת אין-ברירה.
משיכות חבל אלו מעוררות סלידה, ועוד יותר מכך זורעות חול בעיניי הציבור – לא מדובר במשחק סכום אפס. אפשרי מצב שבו מתקיימים בו זמנית הן שיקולי רווח דורסניים והן פוליטיקה סקטוריאלית. זאת אף זאת, ויכוחים אלה, כמו גם חוסר ההשפעה שלהם על שיפור המצב בפועל, מוכרים מקדמת דנן, ומתקיימים ללא תלות בשינויים במצב הבטחוני. כמובן שלמלחמה, ובכלל למצבים ביטחוניים ומדיניים, ישנן משמעויות למשק ולתקציב המדינה. דרגות החופש מצויות במרחב התנועה של קובעי מדיניות בנוגע למי נושאים את אבן הריחיים של משמעויות אלה על צווארם בטווח הקצר והארוך.
בדומה למערכה הצבאית, גם המערכה החברתית-כלכלית לא נוצרה בריק. ההשקעה החברתית בתחומי הרווחה, הבריאות, התעסוקה והחינוך לא תואמת את התגברות והתרחבות העומסים על השירות הציבורי, בין השאר כנגזרת של מצבה החברתי המתדרדר של האוכלוסייה; משרות מקצועיות חשובות מאוישות על ידי אנשים חסרי ניסיון רלוונטי; התשתית החוקית והמנהלית של השירותים נזהרת מפני התחייבויות של ממש לאזרחים; תהליך מיצוי הזכויות שכן נתונות לאזרחים הוא ארכאי, פוגעני ולא נגיש בצורה בלתי סבירה (זאת למרות יוזמות נקודתיות שניתן ללמוד ולשכפל אותן); תהליכי התייעלות כמו גם מכרזים מונעים על ידי שיקולים בלעדיים של קיצוץ במשאבים מבלי לתת את הדעת על הצורך גם להתמקצע; עוד ועוד לחצים מופעלים כדי לכרסם בהשכלתם והכשרתם של מי שאמונים על אספקת השירותים והטיפול בפועל. כל אלו הם קרקע פורייה להצמחת חברה שבורה, משוסעת, ובעיקר שקטה. כזו שלוקחת עוד ועוד הלוואות, שנכנסת עמוק יותר למינוס, שיוצרת בועות ומובלעות כלכליות שיתנפצו – קודם כל בפנים שלה.
אז מה עושים? אפשרות אחת היא לצאת לרחובות. אלא שברחובות כבר צפוף וריבוי קולות בהן רק יקשה לשמוע כל אחד מן המסרים בנפרד. וממילא, כל התנגדות מסוג זה נשאבת למטחנת השמאל-ימין שמחשקת את המועילות של כל מהלך אזרחי בחמישים השנים האחרונות.
אפשרויות אחרות הן להניע את גלגלי השוק החופשי לטובת האזרחים באמצעות צרכנות סלקטיבית (נאמנות רק למותג שנאמן לכם); והעברה – כל אחד במרחב הפוליטי שעמו הוא מזדהה – של המסר שבבחירות הבאות מפסיקים לשתף פעולה עם הטענה הכוזבת לפיה אין מקום לציפיות ממנהיגים בתחום החברתי-כלכלי לנוכח עיסוקם בביטחון. קיומם של די והותר משרדי ממשלה מבטיח שכל קואליציה שתהיה תוכל לגייס את מיטב מאמציה ומשאביה להגנה על הציבור מפני איומים הן מן ממדינות אויב והן מצד החשבונות החודשיים המונחים בתיבת הדואר. תנאי הכרחי, אם כי לא מספק, לכל שינוי מגמה בתחום זה מכתיב הבנה כי הייאוש הוא מנגנון משמר מציאות. אמונה ביכולתה של מדינת ישראל להתאפיין בפחות אי שוויון וברווחה חברתית וכלכלית הוגנת יותר היא בפני עצמה כוח מיישר מדרון, תלול ככל שנדמה.
הכותבת היא מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב