בדיון אמש (ראשון) בבית המשפט העליון בנושא גיוס החרדים, התגלה פער סוציולוגי מעניין: השופטים והשופטות מהרקע הדתי התרכזו בעיקר בסוגיית השוויון בנטל הגיוס, בעוד השופטים והשופטות מהרקע החילוני התמקדו גם במימון אורח החיים החרדי.
ברקע הדיון בבג"ץ: כמה מהחרדים חושבים שתפילות חשובות למאמצי הלחימה?
דומה שהפער הזה משקף את המציאות החברתית המורכבת בישראל 2024: רבים מאוד בציונות הדתית (הזרם הסוציולוגי, לא המפלגה החרד״לית) מוכנים לשלם מיסים מוגדלים כדי לממן לימוד תורה, אך מתקשים לשחרר את החרדים מנטל השכול. בעוד הציבור החילוני, בחלקו לפחות, מוכן קצת יותר לעגל פינות בהקשר של השירות הצבאי, אך מתקשה להסכים לממן את אורח החיים החרדי, שכן הוא לא רואה ערך רב בלימוד תורה.
שאלת גיוס החרדים ומימון אורח חייהם הגיעה אתמול לפתחו של בג"ץ לא בפעם הראשונה. אלא שמאז העתירה הראשונה ב-1970, בג"ץ לא הצליח להביא לשינוי ממשי בסוגיית הגיוס ולהערכתי גם לא יצליח בעתיד, גם אם יפסוק השבוע שיש חובת גיוס. אכן, באופן כללי ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי פסיקות בג"ץ לא תמיד מובילות לשינוי החברתי הרצוי.
אמנם פרשת אליס מילר הידועה פתחה תפקידים רבים בצבא בפני נשים והגדילה את השוויון המגדרי בצבא, אך מנגד פסק דין קעדאן, שבו נפסק שאין להפלות ערבים בקבלה ליישובים קהילתיים לא הביא לשילוב משמעותי של ערבים ביישובים קהילתיים. בתי משפט מתקשים לחולל שינוי כשהעם עדין לא מוכן לו. ספק רב גם אם הכנסת תצליח.
התנהלות הפוליטיקאים היום הינה תוצר ישיר של עידן הקיטוב שבו האלגוריתמים ברשתות החברתיות מתגמלים עמדות ופעולות קיצוניות ומקטבות. זאת ועוד, במשטר בישראל הכנסת הינה "שפוטה" של הקואליציה וזו הנוכחית, כמו כל קואליציה עתידית שתסרב לשתף פעולה עם המפלגות הערביות, תהייה תמיד תלויה בבלוק החרדי.
למעשה, אף אם תקום קואליציה עתידית שתשכיל לשתף פעולה עם המפלגות הערביות ספק רב אם היא תצליח להסתמך על קולותיהן לצורך גיוס חרדים. לבסוף, נזכיר גם כי ב-2019 הכנסת ה-21, שכהונתה בת חמשת חודשים הייתה הקצרה והטפלה ביותר אי פעם, התפזרה בדיוק על רקע אי הסכמה בנוגע לחוק הגיוס.
מהפוליטיקאים לא תבוא הישועה. אם כן, מי יכול להוביל את השינוי? התשובה טמונה בעם. את השינוי יכולה להוביל ברית של אזרחים ואזרחיות מתונים מכל קצווי הקשת שמלחמת חרבות ברזל גרמה להם להבין, כמאמר הקלישאה, שאם לא נהיה תלויים אחד בשני, נהיה תלויים אחד ליד השני.
מתונים מהצד החילוני שיסכימו שהחרדים ישרתו ביחידות נפרדות, ואם אין ברירה אז בעיקר עורפיות, ויוכלו לשמור על אורח חייהם מבלי לסבך אותם בעניינים של שוויון מגדרי, כשרות חרדית או שבת, (וכמובן, במקביל, גם מבלי שהשוויון המגדרי הנוהג בכלל הצבא יפגע). מתונים בקרב הציבור החרדי שהבינו כי מדובר במצב לא סביר, שבו מיעוט שימנה על פי הלמ"ס רבע מהאזרחים עד 2050, נישא על כתפי אחרים.
אבל הקבוצה אולי החשובה ביותר לברית - היא המתונים בצד הדתי-ציוני. גם אם הם מאמינים שלימוד תורה תורם לביטחון המדינה, הם מבינים שזה לא "ג'וקר" שמתגבר על כל טיעון אחר, וכי יש לאזן את ההקצאה ל"מזל"טים הרוחניים" עם ההקצאה ל"מלז"טים הגשמיים".
יש ציבור לא קטן בקרב הציונות הדתית שרואה חשיבות בלימוד תורה ודווקא משום כך מצפה מהחרדים "לשאת בעול עם חבריהם", כדי שיקטן נטל המילואים וגם הם, אנשי הציונות הדתית, יוכלו ללמוד תורה. יש לא מעט שקצו בחלוקת העבודה בינם לבין החרדים לפיה הם מקריבים את חיי יקיריהם שנלחמו בשוחות, ואף הגדילו ולמדו תורה בהפוגות שבין הקרבות, בעוד החרדים אחראים על זיהוי הגופות (בהתנדבות כמובן...). הפתרון, אם כן, טמון בפעולה פוליטית וחברתית רחבה שתוביל לשינוי אמיתי בחברה הישראלית.
בג"ץ לא יכול לפתור את בעיית הגיוס, כי אין לו, כמאמר הידוע, לא ארנק ולא חרב. הגשת עתירות לבג"ץ בשאלות פוליטיות שנויות במחלוקת כתחליף להובלת מהלכים פוליטיים בשטח, כפי שטוען עמיתי פרופסור מני מאוטנר כבר עשרות שנים, אינה רק עקרה, אלא גם נושאת בחובה מחיר כבד במונחים של לגיטימציה ציבורית של בית המשפט. או, כפי שאמר בעבר נשיא בית המשפט העליון, השופט גרוניס: "ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בנושא של גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית כתוצאה ממעורבות שיפוטית, בוודאי שאינה תורמת למעמדו של בית המשפט".
לאחרונה צצו יוזמות מהשטח לגיוס חרדים בהסכמה רחבה, כגון זו של תנועת הרבעון הרביעי. אכן, רק דרך פעולה משולבת של מתונים מכלל המגזרים ניתן יהיה להתמודד עם האתגר המורכב של גיוס חרדים. השגת הסכמות רחבות קשה בהרבה מלהגיש עתירה בבג"ץ, היא דורשת אומץ לב ציבורי אל מול טהרני המחנה שיתנגדו לפשרות, אבל היא בעלת הסיכוי הגדול ביותר להבטיח הגנה ממשית על המדינה, בצורה שוויונית, ומבלי לייצר קרע בעם.