אם לשפוט על פי הדברים שמושמעים בוושינגטון ובריאד, הסכם אזורי, לרבות “נורמליזציה” בין סעודיה לישראל, קרוב מתמיד. אך ייתכן שהדברים נועדו “לשכנע” את ישראל שלא תעמיד “מכשולים”, ורמזים על תוכנית ב’ כביכול, כלומר הסדר דו־צדדי ללא ישראל, מכוונים לאותה מטרה, אף שבפועל ממשל ביידן והשליט הסעודי מבינים שללא החלק הישראלי אין כמעט כל סיכוי שההסכם יאושר ברוב הדרוש בסנאט.
קירבי על עסקת החטופים: "לא אחשוף את הפערים המינוריים בין ישראל וחמאס"
סינוואר קיבל החלטה לגבי העסקה: כך 'נקבור' את ישראל בלי לירות כדור אחד
האינטרס האמריקאי ברור: לצמצם את החדירה של סין לאזור, להשפיע על סעודיה בנושא מחירי הנפט (ובמיוחד בתקופת הבחירות הנוכחית), לאפשר את העברת המוקד הדיפלומטי והצבאי העיקרי של ארצות הברית למזרח הרחוק ולהגדיל את המכירות של התעשיות הביטחוניות שלה - אך גם ציפייה שתוכל לצמצם במידת מה את העיסוק בסכסוך הישראלי־פלסטיני.
גם האינטרס של סעודיה איננו סוד: להבטיח מטריה ביטחונית מול איראן ושלוחותיה, מטריה שהייתה סגורה בתקופת טראמפ ועלולה להיסגר מחדש אם ייבחר בשנית. שכן, גם אם כלפי חוץ הושגה התקרבות מסוימת בין סעודיה לאיראן, אין למנהיגים הסעודים אשליות לגבי האיום הרבתי מטהרן. בנוסף, סעודיה גם רוצה להסתייע בארצות הברית בפיתוח תוכנית גרעינית ל”צורכי שלום”.
גם לישראל יש מקום במטרות הסעודיות; לפני קצת פחות משנה כתבתי (בעיתון זה): ”סעודיה רואה בישראל שותפה לעיצוב מזרח תיכון יציב והיא ערה לתרומתה המשמעותית בתחום המדע והטכנולוגיה כמו גם לעוצמתה הצבאית ולכושרה הביטחוני הכולל”. מטרות אלה תקפות גם עכשיו, אף שחלק מדגשיהן נשתנו מאז ה־7 באוקטובר.
אך אליה וקוץ בה: אם קודם לכן הסוגיה הפלסטינית הייתה עבור הסעודים בעיקר מס שפתיים, הרי שבעקבות המלחמה והתגובות הפרו־פלסטיניות בעולם הערבי ובסעודיה עצמה - תביעתה להקמת מדינה פלסטינית הפכה, לפחות פומבית, לתנאי בל יעבור, ויש להניח, מבלי לחשוד בכשרים, שזה גם איננו למורת רוחה של וושינגטון. פירוש הדבר: הארכת תוחלת החיים של חמאס שעל פי הסקרים ישלוט במדינה הפלסטינית - וקירוב האיום האיראני ללבה של ישראל.
מבחינת ישראל נוצר אפוא מצב שבו מעמידים אותה בפני ברירה בלתי מתקבלת על הדעת בין הנורמליזציה הקורצת מזה, להסכמה להקמת מדינה פלסטינית עכשיו מזה. האינטרס הישראלי בנורמליזציה ברור: להיות חלק ממטרייה אמריקאית אזורית והסכם רשמי עם מנהיגת העולם הערבי הסוני (בעבר זו הייתה מצרים), וכל מה שנובע מכך במכלול של נושאים בינלאומיים ואזוריים בהחלט יהווה התפתחות בעלת חשיבות היסטורית, כולל בהקשר האיראני, ויהפוך את “המזרח התיכון החדש” מסיסמה למציאות גיאופוליטית. זו גם תהיה גולת הכותרת של אסטרטגיית־העל ב”הסכמי אברהם” של נתניהו.
האינטרסים הבסיסיים של שלוש השותפות המיועדות להסכם לא השתנו, אך ה־7 באוקטובר והשלכותיו האטו את הקצב לקראתו, גם בגלל מכשול המדינה הפלסטינית, אך גם מפני שבדומה לשאלות שהתעוררו בציבור הישראלי לגבי תפקוד הדרג הצבאי, כך התעוררו מחשבות גם אצל שותפותינו הפוטנציאליות. רק הצלחה ישראלית בהשגת המטרות הצבאיות בעזה תמחק את סימני השאלה שנותרו.
כאמור, הנורמליזציה עם סעודיה אכן תהיה עבור ישראל הישג מדיני משמעותי שאין לדחותו על הסף, אך דווקא בשל כך דרוש מאמץ מדיני אינטנסיבי מצדה כדי לשנות את המעטפת השלילית שהיא כרוכה בה. עלינו לומר לאמריקאים שאיננו פוסלים מראש שום הסדר, כולל נוסחה כזאת או אחרת לממשל פלסטיני עצמי בעתיד על בסיס משא ומתן ישיר, בהתאם לקביעת הנשיא ביידן עצמו שהשלום תלוי בהכרת כל הגורמים בזכות העם היהודי למדינתו הלאומית בארצו. עמדה זו גם עשויה לסייע לנו לעצור או לפחות להאט את הסחף בעולם של הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית.
