ידועות מחלות למיניהן הייחודיות ליהודים בלבד. מהקשות וחשוכות מרפא שבהן הוא חיידק ההתרפסות - הצורך הכפייתי בריצוי הגויים שהוא בוודאי, בין היתר, תוצר של 2000 שנה בגלות, בשילוב הרצון השפוי לחיות בשקט ובשלווה. העם היהודי היה ותמיד יהיה נרדף – והוא יודע זאת. אמנם, במשך הדור-וחצי האחרונים חשבנו שנולדנו לשלום ושמזרח תיכון חדש בפתח, אך החל מההתנתקות וכלה בשביעי רובנו חזר להכיר במציאות: גורלנו חייב להישאר בידינו. ועדיין, מהצורך באישורו של העולם – אין אנו נרפאים.
רוצים דוגמא עדכנית? לא חסרות כאלו, למשל בתחום הדיפלומטי: בחרנו ביודעין לשתף פעולה עם בית הדין בהאג, שלפנו את מה שחשבנו, לפחות, שהוא הנשק הסודי שלנו: כבוד השופט אהרון ברק, ושלחנו אותו כנציגנו להאג להציל את האומה. כל זאת על מנת להשתתף בכרוניקה ידועה מראש תחת תקוות שווא שאם נשחק לפי חוקיהם שלהם – הנאורים מאירופה יקבלו אותנו לחיקם או לפחות יכירו בזכות שלנו להגן על עצמנו. והתוצאה? צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט ויצירת הקבלה מוסרית מקוממת בינם ובין סינוואר וראשי חמאס. כל זאת באדיבות התובע הכללי בהאג, קרים חאן המוסלמי ונשיא בית הדין, נוואף סלאם, הלבנוני. ניגוד עניינים? הצחקתם. חוקי המשחק למדינת ישראל לא כוללים אפילו מראית עין של צדק.
והנה דוגמא נוספת, בצורת איום עתידי: ממש בימים אלה הסתיים הכנס השנתי של ארגון הבריאות העולמי בז׳נבה במהלכו קידמו שינוי בתקנות הבריאות הבינלאומיות וכן גם אמנת פנדמיות חדשה. נציגים מ־194 המדינות החברות בארגון לוקחים חלק בכנס, כולל נציגים מישראל. הכנס עסק בהרחבת סמכויות ארגון הבריאות במטרה שהנחיותיו ינהלו את המשבר הבריאותי הבא.
אסביר בקצרה: מדינת ישראל חתומה על תקנות הבריאות הבינלאומיות של ארגון הבריאות העולמי. התקנות היו בתחילתן, לכל הפחות, בעיקר ביטוי לשאיפה לקדם בריאות מסביב לעולם. עם זאת ועם השנים, הארגון הלך והתחזק (ע"י תרומות של אנשי עסקים, קידום פוליטי של מדינות העולם וסין בראשם) וכעת הארגון מנסה להגדיל את כוחו ולהפוך לארגון שקובע מדיניות שתשפיע על פוליטיקה פנים מדינתית. דוגמא אחת מיני רבות היא הניסיון של הארגון לקדם מנגנונים בתוך המדינות שיקבעו איזה מידע יוצג לציבור ואיזה לא על מנת למנוע הפצה של "מידע שגוי". מדוע מדינה ריבונית צריכה שארגון חיצוני ינחה אותה כיצד להנגיש מידע לציבור? נשגב מבינתי, ונשמע מסלול מהיר לסתימת פיות ופגיעה בחופש הביטוי.
כתוצאה מכך, התעוררו חששות כבדים בליבם של מספר נבחרי ציבור. בזכותם ובזכות פעילים חברתיים התקיים דיון בנושא בוועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת. חברי הכנסת שנכחו בוועדה התנגדו בדיון לשינויים המוצעים בתקנות ולהצטרפותה של מדינת ישראל לאמנת הפנדמיות. אך באופן מפתיע פקידי המשרדים הסבירו את הצורך באותם שינויים ואת הצורך שלנו להנחיות ברורות יותר במשבר הבריאותי הבא. לטענת הפקידים, כל סעיף באמנה או בתקנות שלא יתאים למדינת ישראל - היא תוכל להסתייג ממנו.
בפועל זה לא מדויק, כל ממשלה שתתחלף תוכל למשוך את ההסתייגות בהתאם לשיקולים שלה או ללחצים בינ"ל. חשוב להדגיש כי לאחר שמדינה מושכת הסתייגות הליך הסתייגות נוסף הינו סבוך יותר וכפוף לפרוצדורה ארוכה שבסופה ההסתייגות עלולה להידחות. מספיק היה לראות את הדרך בה אישרו את השינויים בכנס, ללא הצבעה, ע"י החלטת קונצנזוס ובניגוד לפרוצדורה שהארגון קבע לעצמו כדי להגיע למסקנה שבמערכת היחסים מול ארגון הבריאות ייתכן וכלי ההסתייגות לא יהיה חזק דיו. כמו כן, במדינה בה כל מחלוקת מוכרעת בסופו של יום בבג"צ קל לנחש לטובת מי יפסקו שופטי העליון בהתנגשות בין חקיקה פנים מדיניתית לבין אמנה בינ"ל.
כאמור, אנחנו כבר למודי ניסיון: הסטנדרט על-פיו מדינת היהודים נבחנת גבוה מזה של שאר העולם וכללי המשחק מולנו נקבעים ע"י המוסר הכפול. המסקנה המתבקשת היא לא להכפיף את מדינת ישראל לעוד מגבלות בזירה הבינלאומית שעלולים לפגוע בביטחונה, ודאי לא להסכמים ולאמנות שיכולות להשפיע על התנהלות פנים מדינתית. יש לנו מספיק לחצים בינ"ל שקושרים את ידינו, אין צורך לייבא עוד.