אין כמעט אדם במדינת ישראל שאדיש לשאלה הזו: אמא או אבא, סבא או סבתא, מורה או גננת וכמובן מעגלי תמיכה נוספים במשפחה, בקהילה ובמערכות הבריאות והחינוך – כולנו שואלים מה יהיה על הילדים. הם שואלים שאלות, ולהורים ולמורים אין תשובות.
המדריך שכל הורה חייב להכיר: כך תזהו סימני התעללות בפעוטות | ד"ר איתי גל
ביקושים רבים בחג השבועות: עלייה של עשרות אחוזים במחירי האטרקציות
המצב הזה בלתי נסבל ואסור שיימשך. אי־הוודאות אוכלת אותנו: “האם הילד שלי ילמד בשנה הקרובה? הוא כבר הפסיד שנה בתשפ”ד”; “הוא הפסיד גם בקורונה”; “יש לו עיכובים התפתחותיים”. הפחד לא מאפשר פניות ללמידה, הדאגות נערמות ולאף אחד אין תשובה.
מה ניתן לעשות? ראשית יש להכריז על סדרי עדיפויות, להבין מה הבעיה החשובה ביותר ולטפל בה. בעיה זו היא היעדר הביטחון, חוסר הוודאות, החרדות והערעור שחווים כלל אזרחי מדינת ישראל, ובייחוד הילדים שאיבדו את ביתם הקבוע או את הביטחון שהמילה “בית” מעניקה. הדבר העיקרי שלו הם זקוקים הוא דמות חינוכית קבועה המשרה ביטחון, מעוררת אמון ומייצרת ודאות. זהו הבסיס לחוסן אצל הילדים.
דמות קבועה זו, נקרא לה “המורה”, או אולי מלווה, מדריך, חונך או יועץ - care take - תהיה אחראית להיפגש עם התלמידים באופן קבוע, כקבוצה וכיחידים, ולבנות עבורם שגרה, גם אם זו שגרת חירום.
זוהי הפעולה החשובה ביותר שיכולות מערכות חינוך ורשויות לעשות: לדאוג שמחר בבוקר כל אחד ואחת מאנשי הצוותים החינוכיים (שאינו במילואים) יקבל על אחריותו בין 10 ל־20 תלמידים. צוותים אלו ימנו לפחות את כל אוכלוסיית המורים של כל אחד מבתי הספר ואולי יותר (מתנדבים, יועצות, מדריכים חברתיים) ויחולקו לקבוצות לפי שכבה, מגמה, אזור מגורים או אזור מפונים - על פי החלטת הרשות המקומית.
צוותים אלו יקבלו הכשרה מתאימה ויתנו לתלמידים ולמשפחות מענה שאינו תלוי במקום ובזמן, ויתקיים בכל מצב, גם בתנאי אי־ודאות קיצוניים. הם ייתנו מענה אנושי־חינוכי מותאם, יתווכו לכל ילד את מוראות העולם שסביבו, את רשויות הרווחה והבריאות, את מוסדות הקהילה והרשות, וידאגו לפעילות קבוצתית ומענה ייחודי לכל ילד על פי צרכיו. ככל שניתן להיפגש פנים אל פנים - ייפגשו, ואם לא ניתן, יש דרכי התקשרות אחרות. הם ישקיעו בכך כמה שעות ביום. אין ילד שלא תהיה לו כתובת לקשר יומיומי; אין מבוגר אחראי (“מורה”) שלא ייקח אחריות. אף ילד לא יישאר לבד בבית (או בבית המלון).
המימון יבוא קודם כל מתוך סל השעות של בית הספר: פחות שיעורים פרונטליים, פחות בעיות משמעת, פחות פיקוח דורסני, פחות דרישה לציות ול”כיסוי חומר”, פחות הפחדות, איומים, עונשים וצקצוקים, פחות צלקות ופחות בריונות, פחות מקצועות הנלמדים בו־זמנית ועושים סלט במוחו הקודח של הלומד, פחות תובענות ופחות הלקאה עצמית. WIN־WIN. ההורים, המורים ואפילו המנהלים רק ירוויחו. לא כדאי לבזבז משבר - זו הזדמנות מצוינת ליצור שינוי.
פרופ' יערה בר-און היא דיקנית בית הספר לחינוך במסלול האקדמי המכללה למנהל.