אם זאב ז'בוטינסקי יכול היה לבחור את הגלגול הבא שלו, כנראה הייתם פוגשים אותו במופע של עומר אדם או של עמיר בניון. זאת משום שז'בוטינסקי היה בוחר להיוולד מחדש כיהודי יוצא עדות המזרח. איך אני יודע ואיך אני מתיימר לומר זאת בשמו? פשוט מאוד, כי הוא עצמו אמר זאת באוטוביוגרפיה שלו וגם נימק מדוע.
ארה"ב הזהירה את ישראל: "'מלחמה מוגבלת' בלבנון עלולה לצאת משליטה"
מבנימין לבני: המסר שהועבר לגנץ עם ביטול ישיבת קבינט המלחמה
"אם יש גלגול נפשות ואם – בטרם איוולד שנית – ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה – אולרייט יהודי, אבל ספרדי. נתאהבתי בספרדים, ואולי דווקא באותן תכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי. את 'שטחיותם', אעדיף פי שבע על העומק הבטלני שלנו, האשכנזים. חביבים עליי החום והאינרציה שלהם 'מנטייתנו לרדוף אחר כל הזיה חולפת... נפשו של היהודי מהמזרח רעננה מזו של יוצאי וצאצאי הגטו הצפוני. הוא לא סבל כמונו, האשכנזים. לא הוכרח להתחכם ולהתעקם כמונו, וגם לא רדף כמונו אחרי צללי תוהו, חלומות הבל, סיסמאות עבודה זרה. ומלבד זאת הוא יודע את המזרח ואת דרכו ולשונו".
דברים מפורשים אלה של המנהיג האידיאולוגי של תנועת החרות, הורתה של הליכוד, מציגים באור בעייתי את העובדה שמעולם לא עמד בראש המפלגה מנהיג בן עדות המזרח. בהתחשב בכך שמפלגת העבודה, שהחלה את דרכה כמפלגה אשכנזית מובהקת, השכילה לפחות שלוש פעמים להעמיד בראשה מנהיג בן עדות המזרח – פעם היה זה פואד בן אליעזר, פעם אבי גבאי ופעם עמיר פרץ – צריך לומר ביושר שתוצאות הבחירות הדמוקרטיות בליכוד מעידות על שמרנות קיצונית. להבנתי, שמרנות זו נובעת מתערובת משונה של התנשאות ורגשי נחיתות, ותכף תבינו איך שני אלו יכולים לדור יחדיו.
בניגוד למסע החיפושים העקר של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שלא הצליח להעלות בחכתו ולו מועמד ראוי אחד יוצא מרוקו, שיישב איתו כשווה בין שווים על כס השיפוט בעליון – היה לליכוד מועמד טבעי לראשות הממשלה.
הוא החל את דרכו כטפסן, פועל בניין המתמחה בהנחת תבניות ליציקות בטון, והתגלה כטפסן־על שמילא שורה של תפקידים בצמרת הפוליטיקה הישראלית. דוד לוי היה אחד הגורמים המשפיעים ביותר על בניית הכוח הפוליטי של הליכוד בעיירות הפיתוח. היום שבו עזב דוד לוי את מפא"י ונכנס לסניף הליכוד בבית שאן, היה היום שבו נזרע זרע המהפך הפוליטי של 1977.
מיום שהצטרף לליכוד, שם דוד לוי לעצמו למטרה לגייס את בני הדור הצעיר בעיירות הפיתוח, להעניק להם את האומץ למרוד בבוסים של מפא"י, כדי להצביע עבור המפלגה הרואה בהם שותפים שווים ללא מחיצות ומעמדות. השינוי התבטא בראש ובראשונה במישור המוניציפלי עם בחירתם של שורת ראשי ערים: גבי ללוש ובני ביטון בדימונה, יחיאל זוהר בנתיבות, דוד ראם ויעקב פרץ בקריית אתא, שמואל סיסו ודוד אבן צור בקריית ים, דוד עמר בנשר, ז'קי סבג בנהריה, שאול עמור ואלי ברדה במגדל העמק, האחים משה וליאור קצב בקריית מלאכי, דוד מגן בקריית גת, מאיר שטרית ביבנה, יואב רפאל בבאר יעקב, ד"ר יהודה לנקרי בשלומי, מקסים לוי בלוד, ז'קי לוי בבית שאן, ועוד רבים אחרים שהוא גייס וקידם. גולת הכותרת בסוף הדרך הייתה המהפך.
תשאלו את עזר
לאחר המהפך ב־77' מונה דוד לוי על ידי מנחם בגין לשר הקליטה, ושנתיים מאוחר יותר גם לשר הבינוי והשיכון, שהוביל את פרויקט שיקום השכונות. כשר המזוהה עם שיקום השכונות ועם עשייה חברתית ענפה, הפך לוי לסמל להשתלבות של בני עדות המזרח בהוויה הישראלית ובתפקידי מפתח.
הסמליות הזו התחדדה עוד יותר בעקבות אירועי בחירות 1981. היה זה כאשר מפלגת המערך הובילה בסקרים על הליכוד ונראה היה שההגמוניה של מפא"י תצליח "לתקן את התקלה של 77'" לפני שזו תכה שורשים. בשיאה של המערכה עמדו שני נאומים מפורסמים: נאום ההתנשאות המפורסם של דודו טופז, שהגדיר את בוחרי הליכוד כצ'חצ'חים שבקושי ראויים לשמש כשי"ן גימ"לים, ונאום התגובה המרטיט של מנחם בגין שנישא בכיכר מלכי ישראל יום לאחר מכן.
מול המסר המפלג והמתנשא של טופז, שזכה לתשואות מהקהל וגם על במת המכובדים, העמיד בגין את קריאת האחדות של אחים לנשק. אצלנו בליכוד, אמר בגין, אין ספרדי ואשכנזי, כולנו אחים, כולנו שווים. להמחשת דבריו הביא בגין את סיפור ההתאבדות המשותפת של לוחמי האצ"ל מאיר פיינשטיין האשכנזי ומשה ברזני העיראקי ערב העלאתם המתוכננת לגרדום. הנאומים הללו לא רק הפכו את הקערה על פיה כשהותירו את הליכוד בשלטון, אלא גם קיבעו בתודעה הציבורית הישראלית את הברית בין יוצאי עדות המזרח לבין הליכוד.
לכאורה, היה זה מתבקש שלאחר פרישתו של מנחם בגין מהחיים הציבוריים, מי שייכנס לנעליו יהיה המנהיג הטבעי והכריזמטי שצמח בליכוד מקרב בני עדות המזרח. כלומר, האיש הפוליטי הבכיר ששימש בשורה של תפקידים בממשלות ישראל וביניהם שר החוץ, חבר הקבינט הביטחוני וסגן ראש הממשלה.
תפקודו של לוי כשר זכה להערכה כללית, ותפקודו כחבר קבינט זכה לתשבחות חריגות של כל אנשי הפקידות הבכירה שנכחו בישיבות, ובייחוד הפליגו בשבחיו אנשי הצבא. עזר ויצמן, שלא הרבה במחמאות, בייחוד לא לאחרים, אמר על דוד לוי שהוא היה השר היחידי שמעולם לא נפלטה מפיו מילת שטות בדיון ביטחוני.
אבל למרות הניסיון, ההצלחה וההערכה, כשל דוד לוי שלוש פעמים במערכות הבחירות הפנימיות על ראשות הליכוד. יתרה מזאת: שלוש המערכות שבהן השתתף לוי לא היו חפות מסממנים ודיבורים שהזכירו את אלה של מתנגדי הליכוד, מהצד המתנשא. בתוך הליכוד כונו תומכי דוד לוי בפי חלק ממתנגדיו "קופים שירדו מהעצים" ו"אינדיאנים".
ההתנגדות הנמרצת לבחירתו של דוד לוי לראשות הליכוד בקרב חוגים אשכנזיים מתנשאים לא הייתה מספיקה כדי לבחור מועמד אחר על פניו. דוד לוי הפך להחמצה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית דווקא בשל רגשי הנחיתות שהוטבעו בחלק מחברי הליכוד יוצאי עדות המזרח. אלו התקשו להיחלץ מהמנטליות שהוטמעה בהם במשך שנות השלטון הבולשביקיות של מפא"י, שהרגילו אותם לחשוב ולהאמין שהאשכנזים נולדו לשלטון והם נולדו לשמש כנתיניו.
אי־בחירתו של דוד לוי לראשות הליכוד לא הסתכמה בהחמצה אישית שלו. לטעמי, היא הייתה החמצה פוליטית ענקית של הליכוד ושל המדינה. הליכוד איבד הזדמנות פז להפוך בעיני הציבור הגדול שהעלה אותו לשלטון למי שלא רק נאה דורש ונאה נואם, אלא גם למי שנאה מקיים.
בהוויה הפוליטית המקוטבת של ישראל הפרידה מדוד לוי הייתה בסימן הסכמה כללית חוצת מחנות. היו רבים שחשו צער שלוי לא נבחר לתפקיד נשיא המדינה. יותר מכל אמירה על "ישראל השנייה" ועל מאבקה של ההגמוניה האשכנזית על המשך אחיזתה במוקדי הכוח – דווקא ההשתתפות הזו בצער הבהירה לי שישראל השנייה היא עדיין השנייה וההגמוניה היא עדיין הראשונה. להצטער על כך שדוד לוי לא נבחר לנשיא המדינה? דוד לוי היה לסמל גם בלי התפקיד הסמלי הזה. הוא היה ראוי לשמש כראש הממשלה, כאיש וכמנהיג שז'בוטינסקי שאף להיות.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]