התחקיר של רביב דרוקר על מירי רגב חושף את האמת המרה על הרפורמה

לאחר פרסום שתי כתבותיו של רביב דרוקר בערוץ 13 על הנעשה בתוככי משרד התחבורה, כדאי מאוד שנשוב, בראייה לאחור, אל פרשת עילת הסבירות. ככל הידוע, במסגרת התוכנית לרפורמה המשפטית, או הרפורמה המשטרית, שהוגשה בתרועה לעם ישראל על ידי הקואליציה, בהובלת שר המשפטים יריב לוין, הוצע לעקור ממערכת המשפט את הכוח לבחון את פעולות הרשות המבצעת על פי מבחן הסבירות.

חילוץ מורכב וממושך: הקושי העצום עמו התמודדו הלוחמים בשחרור החטופים
"שיאים של ניתוק מהמציאות": הפגנה המונית בצומת קפלן נגד הממשלה

הוגשה הצעת חוק לתיקון חוק יסוד "השפיטה" הקובעת כי בתי המשפט לא יוכלו לפסול פעולות של ראש הממשלה, הממשלה ושרי הממשלה מחמת אי־סבירות. ובמילים פשוטות יותר: להעניק כוח, כמעט אבסולוטי, לרשימה נכבדת זאת בביצוע פעולותיה השלטוניות. וכדי שלא יהיה איזשהו ספק מה באמת כוונת המחוקק, הודגש במיוחד כי לא יועמדו במבחן הסבירות מינויים אישיים הנעשים על ידי שרים או אי־שימוש של שר בסמכותו.

שמונה עתירות הוגשו לבית המשפט העליון לביטולו של תיקון זה לחוק יסוד "השפיטה", בין השאר על ידי התנועה למען איכות השלטון בישראל, הראויה לפרס של כבוד על שמירה על איכות השלטון. בית המשפט העליון, בהחלטה ארוכה ומנומקת, בדעת רוב של הנשיאה אסתר חיות, החליט לבטל את התיקון שנועד לבטל את עילת הסבירות. החלטה זו התקבלה ברוב של שמונה מול שבעה.

שבעה משופטי בית המשפט העליון סברו שאין לבטל את התיקון וכי אין להעמיד את פעולות הממשלה ושריה במבחן הסבירות, ובמיוחד, כזכור, כאשר מדובר במינויים אישיים על ידי שרי ממשלה למשרות ממלכתיות בשירות הציבור. ואני פונה ברשימה זו אל אותם שבעת השופטים המכובדים שהסכימו כי יש לבטל את עילת הסבירות ־ נעם סולברג, אלכס שטיין, דוד מינץ, יוסף אלרון, יעל וילנר, גילה כנפי שטייניץ ויחיאל כשר ־ ושואל אותם: כיום, לאחר שראיתם את כתבותיו של דרוקר, אשר קיבלו הבלטה רבה בתקשורת, האם עדיין הייתם תומכים בביטול עילת הסבירות? הלא שופטי ישראל, ואפילו שופטי בית המשפט העליון, בתוך עמם הם יושבים והם בוודאי מודעים, כמו כולנו, למציאות השלטונית בישראל.

מציאות שלטונית זו המוצאת ביטויה המכוער וההרסני בשיטת המינויים האישיים למשרות ממלכתיות בוודאי ידועה להם; ומניעיה, אני מניח, אף הם ברורים להם. האם זהו אופי השלטון והממשל אשר הייתם רוצים שיעמיק ויפשה במדינה וירמוס באנוכיות ללא גבול את האינטרס הציבורי שהופקד בידי הממשל?

בכל שיטה דמוקרטית אלה הנבחרים על ידי מפלגתם שואפים להיבחר מחדש והם מנצלים את משרותיהם להשגת מטרה זו. אבל בשום שיטה דמוקרטית בעולם המערבי לא נעשה שימוש כה נרחב וחסר אחריות בביצוע מינויים פוליטיים, כמו בישראל. בעזות מצח, תוך ביטולו של האינטרס הציבורי, כדי לזכות בכמה מצביעים בגוף הבוחר של המפלגה. אפשר כמובן לנמק כל החלטה משפטית בנימוקים משפטיים נעלים וכבדי משקל.

והנה שמונה שופטי בית המשפט העליון פסקו שהתיקון לחוק יבוטל בעוד שבעה החליטו נגד ביטולו. לכולם היו נימוקים חוקתיים ומשפטיים כבדי משקל. ואולם מה שעמד על כף המאזניים לא הייתה השאלה נימוקי מי היו משכנעים יותר, אלא ההכרעה באשר לאופייה הממשלי והדמוקרטי של ישראל ואפילו עתיד המדינה כולו. כשהשלטון רקוב ומשאבי המדינה מגויסים למען קידום אישי של פוליטיקאים, תשתית המדינה כולה מתחילה להיות נגועה בריקבון המתפשט ומתרחב.

שופטי בית המשפט העליון לא נבחרו על ידי הציבור. הם מונו על ידי ועדה. אולם מרגע שהחלו בכהונתם, אחריות כבדה מונחת על כתפיהם לשמור על ערכי המדינה הבסיסיים ולשמור על עתיד המדינה. על מנת להגשים את תכליתה האמיתית, מערכת המשפט חייבת להתחבר למציאות ולהבינה ולא להתנתק ממנה מכוח ניתוחי עקרונות משפטיים כאילו הם חיים בעולם נפרד.

שבעה משופטי בית המשפט העליון היו מוכנים להסיר את המחסום האחרון בפני שיטת המינויים הקלוקלת ותרבות ההתנהלות המשיחית והבזויה שהתפתחה במשרד התחבורה. כל מי שרוצה לבטל את עילת הסבירות שישוב אל כתבותיו של דרוקר, וישאל עצמו בצלילות דעת אם זהו הממשל שהוא רוצה לראות בישראל. כדי לתת תשובה נאמנה צריך לעשות מאמץ אמיתי להשתחרר קצת מהלהט האידיאולוגי או המפלגתי המטמטם ראשים רבים.