רק לא הכלה: הקונספציה הרעילה שוב על סדר היום

לא צריך להמתין לתחקיר צה”לי כדי להבין שאם לא יהיה ניצחון חד־משמעי מול אלה שביצעו את מעשי הזוועה ב־7 באוקטובר, עתידה של מדינת ישראל עלול להתערפל.

מנהיגי העולם יכולים להמשיך לקשקש: התקווה הישראלית התעוררה היום לחיים
התלכדות הזירות: כך הלחימה ברצועה תשפיע על נאמני איראן

יכולתי לומר הרבה דברים בגנותם של אלה שדוחפים עתה ל”סיום הלחימה”, אבל אגיד רק זאת: רבים מאוד מהם אחראים, לטעמי, למה שהתרחש באותה שבת ארורה. צה”ל נראה כמו שהוא נראה באותו היום לגמרי באשמתם של אלה שהובילו אותו בשנים שבהן חמאס התעצם מתחת לרדאר; תוך מידורו של הדרג המדיני.

בעיניי, הכל התחיל בעת שאהוד ברק היה רמטכ”ל בראשית שנות ה־90. הוא היה הראשון שטבע את המושג “צבא קטן וחכם”. בד בבד נולדה “תורת הלחימה”, שבמרכזה נבנתה קונספציית ההכלה. כל הרמטכ”לים שכיהנו אחריו הבינו שאין להשתמש במילה ניצחון ושניתן להכיל כל מעשה התגרות של האויב. החיזבאללה, ארגון קיקיוני, בעת ההיא, ניצל עד תום את תמימותו של ברק, אז כבר ראש הממשלה, ודחק את הצבא “הקטן והחכם” אל מחוץ לרצועת הביטחון בדרום לבנון.

ארגוני הטרור בכל המזרח התיכון התבוננו בהשתאות, אני מניח, במה שהתרחש לנגד עיניהם. כמה עשרות מחבלים הצליחו לגרש את הצבא המצויד בכל טוב. זמן מה לאחר מכן אריאל שרון חזר על אותה איוולת. קונספציית ההכלה שוב עלתה לראש סדר היום. ברק ושרון, שני גנרלים, אותה גישה הרפתקנית. אותה יהירות. אותה זחיחות – והנה זה שוב פוקד אותנו לרעה. אובססיית הנסיגות שוב מכה בנו. שוב מספרים לנו שתמיד נוכל לחזור ולהילחם; ובכלל, טוענים גנרלים בדימוס, הנסיגות יתרמו לביטחוננו. החונטה הצבאית במלוא אווילותה.

אני מקשיב להם – ולא מאמין. חלק מהם כבר מדבר על “הכלה” ביהודה ובשומרון. ניסוג משם, הם אומרים, נשרטט גבול בינלאומי ונודיע שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. על משמרות המהפכה האיראניות ייאסר להיכנס אליה; כמו גם על “הפליטים” שיבקשו לעבור מירדן לתוך “המדינה המפורזת” – כדי להתיישב על קו התפר.

אלברט איינשטיין אמר פעם שאי־שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. יש לא מעט “לשעברים” שבהם, כנראה, מדובר. יש לנו נוער נפלא. בכל פעם שמישהו מהם פוצה את פיו, אני פשוט מתמוגג. שמעתי לאחרונה איש מילואים צעיר. מפקד טנק בסך הכל. הוא יצא “להתרעננות” לאחר שבועות של לחימה. דבריו, שפתיים יישקו. כאלה היו הלוחמים במלחמת העצמאות.

העניין הוא שבאותה העת דוד בן־גוריון יכול היה לעשות את מה שאי אפשר לעשות בעת הזאת: להדיח את כל אלה שנושאים על כתפיהם, במקום דרגות, קונספציה רעילה. הרחובות אז לא מלאו באישון לילה במפגינים. בבית המשפט העליון לא ישבו אז בני דמותם של מי שמכהנים שם היום. ובמטה הכללי שירתו רק מי שהמילה ניצחון לא הייתה פסולה בעיניהם.