סיפר לי חבר שהוא ביקש להזמין לו ולמשפחתו מקום במסעדה תל־אביבית לליל שבת. מצטערים, הייתה התשובה בכל מסעדה אליה פנה - זה היה ביום רביעי - אנחנו כבר מלאים. העיר הגדולה חיה את חייה כמעט כמימים ימימה. המסעדות מלאות, הבארים גדושים, מופעים מתקיימים כסדרם. מודאגים מההתייקרויות.
סיבוב הפרסה של בן גביר: "עוצמה יהודית תמשיך להצביע עם הקואליציה"
תיעוד נדיר: כך נראה מבצע חילוץ החטופים מעיני הלוחמים
גם אני יצאתי פה ושם לבילוי, למסעדה, למופע, לאירוע חגיגי. ואולם ההנאה אינה שלמה. המחשבה נתונה לבנינו הלוחמים, בדרום ובצפון, ובעיקר לחטופינו, שחמאס מתעלל בחייהם, מתעתע בממשלתנו, “שם פס” על הבית הלבן. כולנו אפופי דאגה לעתיד המדינה.
יש הורים שכולים שדווקא אומרים כי מן הראוי שהחיים יימשכו כרגיל ככל האפשר. הן למען ביטחון המדינה והמשך קיומה הנורמלי הקריבו הבנים חייהם. אולי כך זה בין גדרה לחדרה, אבל בוודאי לא בפריפריה, לא ביישובי הצפון וביישובי עוטף עזה הנטושים זה כבר שמונה חודשים. אין רואים את הסוף למלחמת ההתשה המתנהלת בשתי החזיתות ועולה במחיר דמים יומיומי.
בודדים הם אלה שנשארו בבתיהם הגובלים בגבול לבנון. כזאת היא אורה חתן, בת המושב שתולה. אני מכיר אותה עוד מהמאה הקודמת, כששנינו היינו פעילים בליכוד. היום איבדה את אמונה בנתניהו' “רק בגלל המלחמה שעשה בתוך העם”. אני מטלפן אליה לדרוש בשלומה: “את עוד בשתולה?”, כולה תמיהה: “אני בבית, מתארגנת לשבת. זה הבית שלי, וזה הזוי שאני נשמעת כהזויה ולא נורמלית. אצלכם בתל אביב אין סכנה? דע לך, אם המלחמה תתעצם, יעופו טילים ארוכי טווח מעל הבית שלי, לעבר כיוונכם!”.
אורה גרה בשתולה מאז גיל 4, יותר מ־50 שנה. התפרסמה במסעדה הכורדית שהקימה ומנהלת, עם תבשיליה שיצאו להם מוניטין בכל הצפון. בתבשילים, מסתבר, היא עוסקת גם במצב הנוכחי, בשביל חיילים המשרתים בגזרה – צנחנים, נחלאים, גולני. “פה בניתי את הבית, הקמתי עסק, ילדתי את ילדיי. נסראללה לא ישבש לי את החיים”, היא אומרת בטון בוטח. “תלמדו מהדרוזים, מהערבים – בית לא עוזבים”.
אז את לבד שם? אני מקשה. “אני עם שני הבנים, עם חברי כיתת הכוננות ועובדים זרים שמתים מפחד. חיזבאללה לא יודעים שאני נמצאת פה? רואים אותי מאכילה כל יום את התרנגולות, מנקה את המרפסת, אבל בשביל מה לבזבז עליי קורנט? הם מחפשים ריכוזי חיילים, לא אזרחים”. מחלון ביתה נשקפים בתי הכפר הלבנוני עייתא א־שעב, הרוסים בחלקם.
אורה חתן מספרת כי למושב נטועה התחילו אנשים לחזור, לא כן בשתולה: “וכי איזו מוטיבציה יש להם לחזור? זוג עם שלושה ילדים מקבלים מהביטוח הלאומי 18 אלף שקלים לחודש. שוכרים דירה ב־5,000 שקלים ונשאר להם סכום נאה למחיה. במעלות רואים את הבדואים מהסביבה בתור לבנק, אומרים ‘אין כמו אבא יאיר’.
ב־9 בחודש הם מקבלים סכומי עתק מהביטוח הלאומי, הרי יש להם יותר ילדים. לדידם, שהמלחמה לא תיגמר”. המדינה, לדבריה, הבינה את הטעות, ומציעה עכשיו לכל משפחה 70 אלף שקלים - “ובזה זה נגמר”. והיא מוסיפה: “אני מפסידה, אבל מרוויחה דברים אחרים, שאין להם ערך כספי”.
אומץ לבה, דבקותה באדמתה, גאוותה הלאומית, אפילו שלוותה של אורה חתן, אכן מעוררים השתאות. קרן אור בצפון המופגז: “מרוב שאני עסוקה בעניינים שלי, לא תמיד אני שומעת את הבומים. אין לי זמן לפחד”. מאז ומתמיד היא דמות מוכרת בצפון, בוודאי עכשיו. את הקניות היא עושה במעלות או בנהריה, במחסומים הכל מכירים אותה ואת הרכב שלה, והיא דואבת על “החיל ורעדה שאחזו בעם”. בפיה תמיהה כפולה: “איך זה שיצאנו ב־2000 מלבנון? איך זה שביבי נתן לחיזבאללה להגיע לגדר הגבול?”.
בעוד אורה ממשיכה את סדר יומה הרגיל, מטולה, קריית שמונה, מרגליות, מנרה ושאר יישובי אצבע הגליל וקו הגבול הצפוני, נטושים והרוסים. העסקים מושבתים, הצימרים ריקים, היקבים הרוסים, הכבישים שוממים, מכללת תל חי העתיקה פעילותה לפארק בתל אביב. יעברו עוד שנים, לאחר שהמערכה בטרור הברברי תסתיים, עד שהחיים ישובו לסדרם בצפון ובעוטף עזה.
בתל אביב לא רק “חוגגים” - גם מפגינים. הן למען החטופים והן לשם הפלת הממשלה, אשר העומד בראשה נתן מהחמ”ל את האור הירוק לפעולה ההרואית בשבת. גם אם בידי חמאס ההכרעה באשר ל”עסקה”, על ישראל להמשיך בלחץ הצבאי עליו, ובמקביל לא לוותר על אף מהלך שישיב את כל אחינו. כוחותינו שחררו בשבת ארבעה מהחטופים במבצע שבו לוחם ימ”ם שילם בחייו, אבל עוד יותר מ־100 נתונים בשבי. אסור שהטרור ישיג את מטרתו. אסור שישראל תתכווץ לממדי גדרה־חדרה. אסור שאורה חתן תיוותר בודדה בחזית האזרחית.