"מבצע ארנון" הוכיח כי ישראל יכולה וצריכה לפעול לשחרור החטופים באמצעים צבאיים. זאת, בניגוד להתנגדות ולדברי בכירים בקבינט המלחמה ובמערכת הביטחון שטענו כי אין לכך היתכנות.
"חולשת ההנהגה מעודדת את חיזבאללה": המתיחות בצפון דורשת שינוי מדיניות?
הקו האדום נחצה? מתקפת כטבמ"ים ונ"ט של חיזבאללה לעבר הצפון
המבצע אף הוכיח טענה נוספת, והיא שככל שצה"ל מעמיק יותר את אחיזתו בשטחי רצועת עזה, כך יש לישראל אפשרות להפעיל יותר לחץ על חמאס – בין אם להגיע לעסקת חטופים שעומדת באינטרס הישראלי (קרי, שלא תוביל להפסקת המלחמה, ושלא תכלול שחרור המוני של מחבלים) ובין אם לשחרר את החטופים במבצע צבאי.
לכן, ישנה חשיבות משמעותית גם בכל הקשור להעמקת הפעילות ברפיח. עד כה, כוחות צה"ל השתלטו על ציר פילדלפי, שהוא בהחלט האזור האסטרטגי ביותר ברצועת עזה, והיעד החשוב ביותר במבצע באזור רפיח – שכן, המשמעות היא נטרול היכולת של חמאס להבריח מחבלים, אמצעי-לחימה ומוצרים מסיני לתוך עזה.
אולם, ישנה סבירות לא מבוטלת כי חלק מהחטופים מוחזקים בתוך העיר רפיח עצמה, וכן גם הנהגת חמאס. בנוסף, ברפיח קיימת עדיין חטיבה שלמה של מחבלי חמאס ותשתיות צבאיות נרחבות. זו הסיבה שצה"ל חייב להשלים את המשימה ולכבוש את כל רפיח.
סוגיית רפיח קשורה גם למתרחש בצפון. מכיוון שלישראל אין אינטרס לצאת למלחמה כוללת בלבנון תוך כדי המשך החלק העצים של המלחמה בעזה, הרי שעד שלא תושלם המשימה בעזה, ישראל לא תוכל להעניק פתרון לכ-80 אלף התושבים שפונו מביתם בצפון.
מכאן, שהמשך עיכוב הלחימה ברפיח משפיע ישירות על הזירה הצפונית. ישראל חייבת להעמיק את הפעולה ברפיח – למורת רוחם של האמריקנים – ולהתפנות להיערכות למערכה רחבה נגד חיזבאללה. ב"מבצע ארנון" יש גם כדי לסייע בנושא זה, שכן סביר להניח שחמאס יעכב כעת את המגעים לעסקת חטופים בשל כעסו על המבצע הצבאי לשחרור החטופים. בכך, ישראל יכולה לטעון בפני האמריקנים כי ישנה שעת כושר להעמיק את הפעילות הצבאית ברפיח בשל סרבנותו של חמאס להתקדם לעסקה.
נכון לעכשיו, חיזבאללה מתרגם את המדיניות הישראלית להעמקת והגברת התקיפות הצבאיות שלו נגד ישראל. ארגון הטרור השיעי הגדיל את טווחי שיגורי הכטב"מים, משתמש בכטב"מים מתקדמים יותר (בעלי יכולת שיגור טילים קטנים), ומצליח לפגוע בלא מעט יעדים (כולל צבאיים). כתוצאה מכך, כמות הפגיעות וההרוגים בצד הישראלי גדלה בהתאם.
כפי שזה נראה כעת, לישראל לא תהא ברירה אלא לצאת למלחמה רחבה וכוללת בלבנון. המגעים של האמריקנים והצרפתים להוביל להסכם מדיני אינם מעלים בשלב זה כל סממן חיובי, כאשר חיזבאללה ממשיך לעמוד על שלו – שקט תמורת הפסקת המלחמה בעזה.
לישראל, מצדה, אסור להסכים לפתרון דיפלומטי בכל מקרה. כפי שהוכח כבר בעבר, גם אם חיזבאללה אכן בסופו של דבר יאות להסכים להסיג את כוחותיו אל מעבר לנהר הליטני, הרי שלא תהיה עליו יכולת אכיפה יעילה, והוא יחזור לדרום לבנון כפי שעשה במהירות לאחר החלטת 1701 עם סיום מלחמת לבנון השנייה.
הפתרון האפשרי היחיד מבחינת ישראל הוא לצאת למלחמה כוללת ורחבה נגד מדינת לבנון. זאת, לא כדי להרתיע את חיזבאללה, אלא במטרה מוצהרת להכריע אותו, כולל פגיעה אנושה בתשתיות לאומיות חיוניות של מדינת לבנון. מלחמה שכזו תהיה חייבת לכלול תמרון יבשתי של כוחות צה"ל עד ביירות, ויצירת אזור חיץ קילומטרים בתוך שטח דרום לבנון, שיישלט על-ידי כוחות ישראליים.
כל אפשרות אחרת תהיה רק פתרון קוסמטי שיאפשר לחיזבאללה להמשיך להתעצם ולהתכונן לטבח המוני בסגנון "שבעה באוקטובר" על סטרואידים. ישראל חייבת ללמוד ממה שקרה בעזה. עליה לעבור ממדיניות המתבססת על הרתעה, למדיניות המתבססת על הכרעת אויביה באופן קטלני, חד ומהיר, כדי למנוע מלכתחילה את המצב שהביא עליה את התעצמות חמאס וחיזבאללה.
ד"ר עומר דוסטרי, חוקר ב"מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון", ב"מרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל", ובתנועת "הביטחוניסטים".