כיסוי המבצע לשחרור החטופים במדיה הזרה היווה שפל חדש. ה"וושינגטון פוסט" דיווח על 200 פלסטינים שנהרגו ב"פשיטה". ב־BBC המראיינת התלוננה על כך שצה"ל לא הזהיר מראש את הפלסטינים שעומד להיות מבצע.
עיתונאים דקלמו את דיווחי משרד הבריאות בעזה על "טבח", ולא נעצרו לתהות כמה מההרוגים הם מחבלים, וכמה נהרגו בגלל חמאס. גם הטרור הפסיכולוגי המתמשך בנושא החטופים לא דווח. אם מישהו עדיין לא הפנים - כך נראה הצונמי התדמיתי שתמיד הזהירו אותנו מפניו, וביטלנו אותו באמירה כמו "שטויות" ו"יהיה בסדר".
דעת הקהל סיבכה אותנו בהאג, גרמה לחרמות בנשק וללחץ חסר פרופורציות שהשכיח את פשעי חמאס, והחליש את יכולתנו להתמודד בקרב המורכב ביותר שנקלענו אליו. חמאס, חיזבאללה ואיראן השיגו את מטרתם - לסכסך בינינו לבין בני הברית שלנו במערב.
קשה להבין איך אפשר לתאר מבצע חילוץ הרואי ומרגש בצורה כל כך הזויה, אבל צריך לצאת מההלם. ב־17 באוקטובר הזדעזענו כשב"ניו יורק טיימס" פרסמו דיווח שקרי על פיצוץ בבית חולים ופקפקו בהודעות הרשמיות של ישראל, אבל מאז היו עוד רבבות כותרות שנקבעו על ידי חמאס ולא על ידינו.
האמת הקשה היא שהובסנו במלחמה על התודעה, ומי שגברו עלינו הם ג'יהאדיסטים, אנסים ופנאטים אסלאמיסטים. זה משפיל, מתסכל, מעליב ואפילו מייאש, אבל אין לנו פריבילגיה להתבכיין. אנחנו זקוקים לבני הברית שלנו במערב כדי שיהיו לנו נשק, מסחר, קשרים אסטרטגיים ועוצמה כלכלית, שבלעדיהם אי אפשר לנצח. אבל כדי להיות מסוגלים לשנות את המצב התודעתי לטובתנו, צריך קודם כל להבין מה לעזאזל קרה כאן.
מינויים תמוהים.
לכאורה, יש לנו הכל: חוכמה, יצירתיות ותעוזה שאין בשום מדינה אחרת. הצבא הכי מקצועי ומוסרי בעולם. חומר מרשיע לגבי אונר"א, שותפה מלאה לטרור הפלסטיני מטעם האו"ם, שהיה יכול להביא לייבושה מתקציבים והחלפתה. כל החומר המרשיע לגבי "עיתונאי" עזה בשירות חמאס, כולל רשת אל־ג'זירה הקטארית הידועה לשמצה.
אבל מסתבר שכשאין ניהול מקצועי ותפקוד גבוה של משרדי ממשלה, אי אפשר להשיג אפילו את המובן מאליו. מכל דוברי השפות בישראל, משום מה הממשלה אינה מצליחה לשכור אנשים שיוכלו לחבר מילה למילה. כשהיא כבר מוצאת כישרונות כמו נועה תשבי ואילון לוי, היא גם מוצאת סיבות נהדרות לפטר אותם.
שיקולים פוליטיים שגוברים על שיקולים ענייניים, מייצרים מינויים לא ברורים. דני דנון, שלא הגיע באו"ם לשום הישג שניתן לחשוב עליו, יחזור להיות השגריר רק כדי שלא יאיים להצביע נגד הקואליציה. אופיר אקוניס מונה לקונסול בניו יורק מסיבות דומות. מישהו יודע מה תוצאות פועלו מאז שהגיע?
אלי כהן וישראל כ"ץ קיבלו ברוטציה את משרד החוץ, שאיבד מזמן מיכולותיו, תקציביו ותהילתו. שניהם לא ניחנו בכישורים דיפלומטיים, וההישג היחיד של כ"ץ הוא כתבה מעליבה ב"פייננשל טיימס", שתהתה מדוע שר החוץ של ישראל משתף ממים הזויים של מנהיגי אירופה בטוויטר ומתנהל כטרול.
בתחילת המלחמה גויסו תקציבים חדשים למשבר ההסברה, אבל עם הזמן הכל התחיל להתפורר. שר התפוצות עמיחי שיקלי הואשם בהפעלת פרופילים מזויפים שנועדו להשפיע על מחוקקים אמריקאים, בעוד בוטים איראניים ורוסיים משתוללים באין מפריע בהיקפים גדולים בהרבה. מנהל מערך ההסברה הלאומי התפטר לפני יותר מחודש, וטרם נמצא לו מחליף.
לאן שלא מסתכלים - רואים מינויים תמוהים והישגים נמוכים. ממשלה שמעצימה בעיות. מעבר לתפקוד המקצועי הנמוך, המכשול הגדול ביותר הוא ממשלה שפעולותיה היומיומיות מחבלות אנושות בהסברה.
במשך שנים צעדנו באומנות זהירה על החבל הדק שתלוי בין המזרח התיכון למערב, ולאחרונה הוא פשוט נקרע מרוב משיכות פרועות בקצותיו. ככה זה כשהקיצונים בממשלה יורקים רטוריקה שמחזקת את ההאשמות שאחר כך ישראל צריכה להתמודד איתן.
כשהם מגבים פרעות בשטחים כדי "להראות מי בעל הבית", זה חוזר אלינו באין־ספור כתבות על "אלימות מתנחלים". כשהם מנפנפים בחזונם המשיחי ליישוב עזה, הם מייצרים חומר בעירה שמצייר את כולנו כ"קולוניאליסטים".
כשהם מתגזענים על ערבים, הם מחזקים את שקר ה"אפרטהייד" ומחבלים בעבודה הנפלאה של יוסף חדאד והנסיך הירוק. כשהם מתגוללים באיומים, הם פוגעים באינטרס הלאומי פעמיים: גורמים לישראל להיראות כמי שנובחת ולא נושכת בגלל הלחץ הבינלאומי, כפי שקורה כבר שמונה חודשים בלבנון, ובמקביל מסבכים אותנו בהאג.
תוסיפו לכך את האמינות הירודה של בנימין נתניהו, ששום נאום בקונגרס לא ישנה. בשנותיו הרבות בתפקיד הוא תִחמן ושיקר ליותר מדי אנשים, ותדמיתו השחוקה עוזרת לרבים ליפול בפח הנרטיב הפלסטיני ולהאמין לחמאס.
האו"ם ומוסדותיו אומנם רקובים, אבל בעבר הצלחנו איכשהו לצלוח משברים ורשימות שחורות. הממשלה הנוכחית דרדרה את המצב משום שלא מאמינים לנו יותר בכלום, גם בנושאים הצודקים ביותר והברורים מאליהם.
גם העיתונות המערבית הגיעה לפשיטת רגל קשה בדרך ההזויה שבה היא מכסה את המלחמה בעזה, אבל תפקידה של ממשלה הוא לזהות בעיות ולהתמודד איתן. הממשלה שלנו לא רק שאינה מתמודדת כראוי עם הבעיות, היא מעצימה אותן.
אבל יש תקווה. למרות הכל, צריך להכיר בעובדה שזה יכול להיות אחרת. תארו לעצמכם שהיינו מפעילים את התותחים המשפטיים ותובעים את דרום אפריקה בהאג, על שהפכה לזרוע המשפטית של ארגון טרור שמאיים ברצח יהודים.
הרי דרום אפריקה וישראל חתומות על אותה אמנה. או שזרוע מיוחדת במשרד המשפטים הייתה חותרת לחקיקה בארה"ב ובאירופה שתגביל חומר אנטי־ישראלי ברשתות החברתיות, כחלק ממאבק באנטישמיות.
או תומכת בגל תביעות של כלי תקשורת שהכיסוי שלהם פגע בשורדי 7 באוקטובר, בעיקר נפגעות אונס. יוסף חדאד יש רק אחד, אבל תארו לכם גיוס של עשרות ערבים ישראלים עם כושר ביטוי ואהבה למדינה, שיישלחו למפגשים עם סטודנטים בכל הקמפוסים המערביים במשך שנה.
תארו לכם ממשלה מקצועית וממלכתית, שמבינה שמסוכן להתבשם מימין קיצוני שמרים ראש באירופה, כי שם נמצאת האנטישמיות הקלאסית; שהדבר הנכון לישראל הוא לא להיות שנויה במחלוקת, אלא לחזור לקונצנזוס. תארו לכם שההסברה הייתה מוגדרת כפרויקט לאומי שמגייס מאות מוכשרים מכל המגזרים, כדי להגיע באופן האפקטיבי ביותר לכמה שיותר קהלים.
בני גנץ וגדי איזנקוט היוו עלה תאנה של שפיות בקבינט וסייעו להסברה. בלעדיהם, אלוהים יודע מה יקרה. ישראל צריכה להיות מסוגלת לצאת למערב ולהסביר את מה שהרוב לא מבינים, וחלקם יהודים.
אצלנו יש מיעוט קיצוני אלים שאנחנו מנסים להשתלט עליו, בעוד בעזה הרוב קיצוני ואלים, ומתוגמל על כך. למותר לציין שאי אפשר להסביר את הדברים האלה כשאתה תלוי בקיצונים לשימור הממשלה שלך.