בימים אלה קשה שלא להיזכר בקטע מתוך הסרט "מלחמת העולם Z" האפוקליפטי, בו מתקיפים זומבים את ישראל מכל עבר. האם ישראל מוכנה להצפה אנושית של טרוריסטים מהצפון?
במקום לשלוח את הגרי באמצע הלילה: רק מהלך אחד יגרום לנסראללה להבין שישראל רצינית
מתחת לאף של נתניהו: איראן בדרך להשלמת השלב העיקרי בתוכנית להשמדת ישראל
מלחמת האזרחים בסוריה לפני כעשור החלישה את המשטר בדמשק והביאה לפריצת הסכר של מעבר כוחות מעיראק ללבנון דרך סוריה. כעת, כשמשטר אסד שחוק לחלוטין, זורמים כוחות המיליציות של "ציר ההתנגדות" בחופשיות בין שלוש המדינות שהפכו למעין מדינות חסות של איראן: עיראק, סוריה ולבנון. אין ספק, כי העיתוי של חוק הגיוס לאור המלחמה בעזה הוא אומלל. העובדות הבאות רק מדגישות עוד יותר עד כמה חשוב לגייס את כל שכבות האוכלוסייה למאמץ המלחמתי בעת הזו.
אתמול נגד סוריה ומחר נגד ישראל
איראן שכפלה את הדוגמה של ארגון חיזבאללה למדינות נוספות, תוך ניצול מיעוטים שיעים לשם הקמתן של מיליציות במדינות בלתי יציבות. בעיראק ניצלה איראן את עליית דאעש להקמת קואליציית המיליציות של "אל-חשד א-שעבי" (הגיוס העממי), בתימן נוצלה מלחמת האזרחים להקמת "אנצאר אללה" (תומכי אללה) של החות'ים. במלחמת האזרחים בסוריה תרגלו האיראנים את גיוסם והנעתם של עשרות אלפי לוחמים מהמיליציות השיעיות למאמץ המלחמתי. אין לזלזל בכוחן של המיליציות הללו, על אף חימושם המוגבל. בסוריה חיזבאללה ומיליציות שיעיות מעיראק סייעו להצלתו של המשטר הסורי ממפלה, אחרי עריקה מסיבית של כוחות רגליים. כעת עלול התסריט של גיוס המיליציות השיעיות לחזור על עצמו במאמץ מלחמתי חדש – מלחמה נגד ישראל.
מנהיגי ארגון "אל-חשד א-שעבי" (הגיוס העממי) בעיראק חזרו מספר פעמים על מחויבותם לסייע באופן פעיל למלחמה בעזה. בשלב זה הסיוע מוגבל בירי טילים על ישראל, רובם מיורטים או נופלים בדרך בשטח ממלכת ירדן. "הגיוס" העיראקי כולל כמה עשרות אלפי לוחמים שיעים. הארגון היה אמור להתפרק אחרי הניצחון על דאעש ב-2017. במקום זאת הוא רק מתעצם, זוכה לתקציבי הממשלה העיראקית (הפרו-איראנית) ומשמש ללחץ פוליטי על הממשלה בבגדד.
לגבי החות'ים, שליחת כוחות היא עניין יותר מסובך. מבט על מפת המזרח התיכון מגלה כי על הכוחות של "אנצאר אללה" לחצות מרחק עצום ולעבור בשתי מדינות עוינות – סעודיה וירדן. על כן, שליחת כוחות מתימן ללבנון מסובך. אך לאיראן אופציות אחרות שהופעלו לפני כעשור בסוריה, בהם רבבות מתנדבים משכנותיה של איראן.
בסוריה עדיין מוצבות מיליציות מתקופת מלחמת האזרחים, בעיקר באזור קבר א-סידה זינב (מקום קדוש לשיעים) בדרום דמשק. מדובר בשתי מיליציות, מלבד כוחות חיזבאללה שנותרו באתר, המונות ביחד יותר מעשרת אלפים לוחמים. האחת מכונה "פאטמיון", אפגנים המגויסים באיראן ע"י משמרות המהפכה ונשלחים לסוריה, השנייה היא חטיבת "אבו פדל אל-עבאס" המורכבת מרובה משיעים עיראקים.
תסריט האימים הוא של זרימה המונית של עשרות אלפי לוחמי מיליציות של ה"מקאומה" – ציר ההתנגדות האיראני, מהפרוזדור היבשתי של איראן, עיראק וסוריה ללבנון. אם וכאשר זה יקרה, יצטרך צה"ל לגייס את כל מה שיש לו כדי להשיג יתרון, טכנולוגית וגם כמותית.
מיתוס מעטים מול רבים
כדאי לזנוח את המושג "צבא קטן וחכם" שרק משרת את הטיעונים של המשתמטים. במלחמה בעזה למדנו בדרך הקשה, שכדי לנצח מלחמות צריך צבא גדול, לא רק חכם. חשוב לציין, כי מחקרים אקדמיים ניפצו את מיתוס ניצחון המעטים מול רבים במלחמת העצמאות. כיום מקובל במחקר כי הניצחון ב-1948 הוא תוצאה של גיוס כללי שהביא ליתרון איכותי וגם כמותי על חילות ערב.
המזרח התיכון יכול לספק לנו דוגמאות לא מעטות לחשיבות הנושא המספרי. אמנם ישראל עולה ללא ספק על המיליציות השיעיות ברמה הטכנולוגית בנושא החימוש. ה-7 באוקטובר אינו הדוגמה היחידה לכשל בבלימת כמות גדולה של מחבלים השועטים לעברנו. ראינו כיצד כל המערכות והשכלולים הטכנולוגיים נכשלים מול אלפי מחבלי חמאס על טנדרים ואופנועים המסתערים על עוטף עזה. נחזור שוב לדוגמה של מלחמת האזרחים בסוריה. לצבא המשטר הסורי היה יתרון עצום על האופוזיציה מבחינת חימוש ולמורדים לא היה חיל אוויר כלל. אך העריקות המסיביות של חיל הרגלים הסורי בנוסף לאלפי המתנדבים שהגיעו מחו"ל, יצרו נחילים של לוחמים שצבא המשטר לא יכול היה לעצור. האסטרטגיה הנכונה של צבא אסד בזמנו, הייתה לסגת לקווים אחוריים ולצמצם את השליטה לשטחים חיוניים (הערים המרכזיות והחוף), עליהם יוכל להגן. אסטרטגיה כזו אסור למדינת ישראל לאמץ ונראה שפינוי יישובי הצפון מהווה תקדים מסוכן. על לממשלה לשמור על מרחבי ההגנה על העורף.
השורה התחתונה היא שגם במאה ה-21 הטכנולוגיה אינה מפצה על נחיתות מספרית. הממשלה, לא רק שאינה עוסקת בהסברה בקרב המגזרים המשתמטים משירות בצה"ל, נהפוך הוא, אף משתפת פעולה עם ההשתמטות מסיבות פוליטיות ומסכנת את בטחון ישראל.
ד"ר ירון פרידמן הוא חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. ירון מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC