דויד בן גוריון אמר: "בכל מקרה שתכָּפה עלינו מלחמה – עלינו לדעת לגייס מלוא יכולתנו, הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישלוט בנו – הרצון לנצח, וכושר אחד יכווון אותנו – הכושר לנצח". מה קרה לנו מאז, שהערך ניצחון הפך לשנוי במחלוקת? מדוע ניצחון בעזה והכרעת הכוח הצבאי של החמאס הוא תנאי מאפשר להשגת מטרות המלחמה?
קשה יהיה למצוא יחידה מבצעית אחת בצה"ל, שבחזונה המילה "ניצחון" לא תופיע מספר פעמים. לא תשמעו כמעט אף מפקד קרבי, ביבשה, באוויר ובים שבכניסה לתפקידו לא ידגיש את הערך ניצחון כיעד מרכזי ליחידתו. הערך הראשון ברוח צה״ל הוא דבקות במשימה וחתירה לניצחון. הערך מגלם את מימוש ייעודו של צה"ל ויחידותיו. יש בו רובד אופרטיבי של ניצחון בשדה הקרב, ויותר חשוב - יש בו בעיקר ציווי מוסרי וערכי להשיג ניצחון בכול מפגש עם אויב.
אשליית הניצחון המוחלט: השקר הגדול בתולדות צה"ל וישראל | בריק
30 שנה שירתתי במערך המבצעי בצה״ל. בכל פקודה אופרטיבית שהכרתי בכול זירה (לבנון, איו״ש ועזה) ולכול דרג (גדוד, חטיבה, אוגדה פיקוד ומטה כללי) הוגדר באופן מפורש הישג מבצעי חד משמעי: "להכריע את הכוח הצבאי של האויב". ההכרעה הזו ברמה הצבאית היוותה תנאי בסיסי ומחייב להשיג את מטרות המלחמה.
אבל הטענה שנשמעת היום, שההעדר אופק מדיני ואסטרטגי בעזה פוגע בהשגת הניצחון הצבאי בעזה - היא בניגוד לכל מה שהנחה את צה״ל בכל מלחמותיו.
האם מפקדי צה״ל במלחמת יום הכיפורים, שהופתעו במתקפת פתע קשה והצליחו לנצח את המערכה הקשה הן בדרום והן בצפון התנו זאת בידיעה האם יהיה הסכם שלום עם המצרים? האם צהל ב-67, כשיצא למתקפת מנע, ידע לאמר כיצד ייראו גבולות המדינה ומה תהיינה החלטה המדינית לגביהם?
בעולם אחר
בעולם אוטופי, המדינאים, באמצעות דיפלומטיה והקהיליה הבינלאומית, מצליחים לקדם מהלכים מדיניים משמעותיים במקביל לתמרון האוגדות. אך לרוב לא כך הדבר. תרגום ההצלחות בשדה הקרב הוא מהלך מורכב מאוד שלוקח זמן רב. בעיקר כשהעימות הנוכחי הוא מול אידאולוגיה מוסלמית רדיקלית בעלת חזון ארוך טווח להשמדת מדינת ישראל. אין כוונה של החמאס להשלים עם קיומה של מדינת ישראל והפסקת המלחמה והלחימה. הסכמים נתפסים רק כ״הודנה״, קרי הפסקת אש מחוסר ברירה, שתפקידה לאפשר את שיקום הכוחות להמשך הלחימה בעתיד.
לכן אין שום יכולת להוביל מהלכים מדיניים משמעותיים ללא הכרעת כוחו הצבאי של החמאס. זהו תנאי הכרחי ובסיסי שיאפשר כעבור זמן רב ליצור חלופות שלטוניות אחרות בעזה והסדרים שיבטיחו את בטחון מדינת ישראל. להערכתי, לא תהייה שום יכולת להסיר את האיום מרצועת עזה בעתיד, ללא הכרעת הכוח הצבאי של החמאס. החמאס ואנשיו לא יאפשרו שום קיום אלטרנטיבה שלטונית אחרת, כל עוד הם מחזיקים את היכולות הצבאיות שלהם.
זה לא עניין פוליטי, זה צורך כמעט קיומי להכריע צבאית את החמאס וזה לדעתי אפשרי. הרצף של אלפי ההישגים הטקטיים, יביאו בסופו של דבר להתמוטטותו הצבאית. חמאס, ינסה להמשיך לשדר עוצמה ושליטה ולשכנע, בעיקר את הציבור הישראלי, על חוסר התוחלת בלחימה בעזה.
"היינו כבר שם והנה הם שוב חזרו", כך שומעים לרוב בלחימה מהסוג הזה. אבל זו הטעיה ומצג שווא - המציאות אצלם לרוב אחרת. כל מהלומה שצה״ל חובט מקשה יותר ויותר על תפקודם. ישנם הרוגים רבים, פצועים זועקים לפינוי, התחמושת אוזלת, אובד הקשר עם בני משפחה קרובים, הפיקוד חסר ולעיתים לא מתפקד, התקשורת חלקית.
רצף הפגיעות משפיע על המוטיבציה והאמון בהמשך הלחימה. הניסיון לעיתים לצייר את החמאס כאירגון בלתי חדיר עם "יכולות על" הוא רחוק מהאמת. כמג"ד בחומת מגן ראיתי את חלקם, אחרי שבועות של לחימה בקסבאות ובמחנות הפליטים, יוצאים מהמחילות ספוגים בשתן של עצמם, מפוחדים ומתחננים על נפשם.
יש לצה״ל כוחות לוחמים מהמעלה הראשונה. אין כוח של חמאס שיעמוד בפני צוות קרב גדודי או חטיבתי. צה"ל משיג הישגים רבים וחשובים במלחמה עד כה בעזה. בולטת לחיוב יכולות היבשה, השילוב עם חיל האוויר ואיכות המפקדים והלוחמים.
הציבור חייב להשתכנע - יש איך לפרק צבאית את החמאס
ישנה טענה רווחת "שטבע" המלחמות השתנה וזה כמעט בלתי אפשרי להכריע כוחות גרילה וטרור כמו חמאס. בעיניי, זוהי טענה שגויה. בתחילת שנות ה- 2000 חוותה ישראל מתקפת טרור קשה שכונתה "טרור המתאבדים". היא פגעה קשות בביטחון האזרחים וגבתה קורבנות רבים. גם שם נטען שמדובר "ברעיון, אדם פשוט וחומר נפץ ב-100 שקלים ולכן לא ניתן יהיה להכריע". אבל במבצע "חומת מגן", שבו צה"ל כבש את ערי הגדה, והשמיד את היכולות של החמאס ושאר אירגוני הטרור, יחד עם שליטה ביטחונית שנמשכת עד עצם היום - חיסלה את האיום הזה.
כן, זו לחימה עיקשת, עם מחירים כבדים, אבל הציבור חייב להשתכנע שיש יכולת לצה״ל ולשב״כ לפרק צבאית החמאס. פעולת צה״ל לא תעקור את הרעיונות המפלצתיים של החמאס מראשיהם של רבים מתושבי עזה, אבל כן ביכולתה להכריע צבאית את החמאס ולמנוע מצב של יכולת ליצור איום משמעותי על אזרחי מדינת ישראל כפי שקרה ב-7 באוקטובר.
כמו כן, אף אחד לא משלה את עצמו: גם אחרי ניצחון והכרעה, צה"ל ומדינת ישראל יצטרכו להמשיך להתמודד עם פיגועי טרור מעזה. אבל, היכולת שלהם לייצר איום משמעותי על אזרחי מדינת ישראל - תפחת עד כדי לא תוכל להתממש.
ללא ניצחון של הצבא והכרעת הכוח הצבאי של החמאס, מדינת ישראל תמשיך לחיות תחת איום כבד מנשוא, של סבירות גבוהה למימוש התקפה דומה של ה-7 באוקטובר.
בנוסף, להעדר ניצחון והכרעה צבאית בעזה עלולה להיות השפעה קשה מאוד על שאר זירות הלחימה בדגש על הצפון מול חיזבאללה, מול איו״ש, מול איראן ומול המילציות השיעיות. "תמונת הניצחון" שסינוואר שואף אליה היא הפסקת המלחמה ושימור שלטונו, והיא תהווה פגיעה בהרתעה הישראלית ובביטחון הלאומי ועלולה להאיץ מתקפות עתידיות נוספות מזירות אחרות.
מה יהיה על החטופים?
סוגיית החטופים היא הרגישה והמאתגרת ביותר בעניין הזה. יש חשיבות עצומה להמשיך במאמצים הגדולים ולהחזיר אותם הבייתה. הפסקות אש לטובת מימוש עסקאות להחזרת החטופים גם במחירים כבדים של שיחרור אסירים הוא לגיטימי מאוד. המשך השליטה הבטחונית בעזה והפשיטות הממוקדות, יכול בעיניי גם לקדם את שחרור החטופים אם על ידי מהלכים צבאיים ואם על ידי עיסקאות שבהן החמאס ירגיש את הצורך החיוני בהפסקות אש.
כל מה שנאמר כאן, אינו מפחית מהחשיבות העצומה למהלכים של הדרג המדיני. לדרג המדיני יש אחריות עצומה לתרגם את ההישגים בשדה הקרב להישגים מדיניים וזה מבחנו המרכזי בעת מלחמה. הדרג המדיני מחוייב לבחון תמונה רחבה ולהחלטותיו בשדה הבנלאומי, הדיפלומטי, הכלכלי והחברתי פנימי תהייה השפעה קריטית על היכולת להשיג את מטרות המלחמה. אך כל זה לא יתאפשר ללא שצה"ל והשב"כ , יצליחו לנצח את הכוח הצבאי של החמאס על מנת לאפשר לו לממש את המהלכים המדיניים.
ולסיכום
מאז הקמתו של צה״ל, הערך "ניצחון" היה הלב הפועם שלו. דויד בן גוריון תבע זאת מצה״ל בראשית דרכו וכך הצבא פעל בכול מערכות ישראל. הוא ראה את תפקידו להכריע ולנצח את האויב בשדה קרב, וזאת בלא שהתנה את מימוש המעשה המדיני כתנאי להשלמת ההישג הצבאי.
ערך הניצחון מביא לידי ביטוי את הרוח הישראלית של צדקת הדרך, יוזמה, שליחות שערכן בשדה הקרב תמיד היה מכריע. בכול מערכות ישראל, נתוני הפתיחה, "כלכלת החימושים" והלחץ הבנלאומי היו קשים עבורנו. אבל להבנה שחייבים ואין ברירה הייתה השפעה דרמטית על תוצאות המלחמה.
כך נכון לפעול גם בעזה. בעיניי, זו מלחמת אין ברירה - כמעט קיומית. זהו מבחן לכל מדינה באשר היא וכמובן עבור ישראל. ביכולתו של צה״ל להכריע את הכוח הצבאי של החמאס. לכן, רק ניצחון במערכה הצבאית על ידי השמדה של יכולות האירגון, המפקדים, הלוחמים, הנשק ומקורות האספקה יאפשרו את השגת היעדים המדיניים. לא הפוך. ממש לא.
אשר בן לולו, תת אלוף (במיל'), לשעבר מח"ט כפיר וראש מטה פיקוד צפון. כיום מנכ"ל חברת "אשבל" - חברה לניהול פרוייקטים אסטרטגיים.
