הבחירות לפרלמנט האירופי אומנם השאירו את מפלגות המרכז בשליטת מוסדות הארגון, אף שברוב מופחת - אך המסר העיקרי שלהן הוא שאירופה ניצבת בפני היערכות פוליטית חדשה שנוטה ימינה. המבחן הראשון יהיה כבר בסוף חודש זה בצרפת. הצלחת “האיחוד הלאומי” בראשות מרין לה פן, שהכפילה את כוחה לעומת תוצאה משפילה למפלגתו של הנשיא מקרון, הובילה אותו להכריז על בחירות פתע לאסיפה הלאומית - הימור מסוכן מבחינתו אם במקום לעצור את הגל הימני דווקא יגביר אותו.
עוד בטרם הוגשו הרשימות לבחירות, השחקנים בלוח הדמקה הפוליטי החלו להסתדר מחדש - ראש המפלגה הרפובליקנית המרכז־ימנית אריק סיוטי הודיע שמפלגתו תחבור ללה פן ואף שלא כל צמרת מפלגתו הסכימה לכך יש להניח שרבים ממצביעיה שוכנעו שיש לאחד את שני המחנות וכי אין הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים ביניהם. ואכן, מפלגתה של לה פן, שהיה נהוג לכנותה “ימין קיצוני” כבר איננה קיצונית כל כך ועברה בשנים האחרונות תהליך מכוון של לגיטימציה בעיני חלק גדול מהציבור. גם הסממנים האנטישמיים שהבאישו את ריחה בעבר הלכו ונעלמו - גם זאת בכוונת מכוון.
אחרי שנכנעו לפלישה המוסלמית ולטרלול הפרוגרסיבי: באירופה התחילו להתעורר | אריה אלדד
כפי שניתן היה לצפות, איחוד הכוחות במרכז־ימין הביא ליצירת גוש נגדי בשמאל, וכרגיל בצרפת - בעל משקל עודף לשמאל הקיצוני. במצע הבחירות של הגוש החדש, אף שנאלץ להגדיר את ה־7 באוקטובר כ”מתקפת טרור” ולגנות את האנטישמיות, יש קריאה להכרה מיידית במדינה פלסטינית. יש מי שמדמים את גוש השמאל החדש ל"חזית הלאומית" שקמה בצרפת ב־1936 אך שוכחים שהחזית הנ"ל התפרקה כשהתברר שהמפלגה הקומוניסטית פועלת רק על פי הוראות מוסקבה. משימתה של מפלגת “הרנסנס” של מקרון בבחירות הקרובות היא למשוך לשורותיה את הקהל שבין הקצוות - אך היא עלולה דווקא להיטחן ביניהם.
כפי שמתאר זאת רוג’ר כהן, הפרשן הוותיק של ”הניו יורק טיימס”, “בחלקים גדולים של צרפת גברה התחושה שהמדינה כבר ניסתה את הכל וכי עליה לנסות משהו חדש, גם אם יש בכך סיכון”, כשהוא נוקב בבעיותיה הכלכליות, בחוב הלאומי העצום ובשפע של בעיות חברתיות. ואולם הסיבה האמיתית והיסודית יותר לחוסר הנחת הלאומי בצרפת ולתגובה לו היא החשש הגובר מהאסלאמיזציה ההולכת ומתרחבת והתחושה שניסיונות האינטגרציה של המוסלמים ושילובם בחברה הצרפתית נחלו כישלון - אם לא מלא אז במידה מספקת כדי לעוות את הדימוי שיש לרוב הצרפתים לארצם ותרבותם.
זו איננה אסלאמופוביה, שנאת מוסלמים, אלא חוש הישרדות. ניסיונות האסלאם להשתלט על אירופה בכוח הזרוע בעבר נכשלו - בקרב פואטייה במאה השמינית ממערב ובמבואות וינה במאה ה־17 ממזרח - אך עכשיו סכנת הכיבוש היא מבפנים והצרפתים מתחילים להיות מודעים לכך, כשלפי נתונים אחדים מוסלמים כבר מהווים כ־%17 מהאוכלוסייה (אותו הדבר, אגב, בבריטניה) והאינטגרציה, כאמור, לא השיגה את מטרתה.
מצב דומה קיים גם בחלק ממדינות אירופה האחרות - הולנד, בלגיה, איטליה ואוסטריה בראשן - וכך גם התגובות אליו. גרמניה היא מקרה מיוחד בגלל ההיסטוריה, ומפלגת הימין “אלטרנטיבה לגרמניה”, שהחלה את דרכה כמפלגת אנשי עסקים שהתנגדו לשוק המשותף, הפכה בינתיים למפלגה בעלת אפיונים וסנטימנטים ניאו־נאציים מובהקים - ולה פן נהגה בתבונה ובאחריות כשהודיעה שאין לה מקום בגוש המרכז־ימין בפרלמנט האירופי.
אירופה חשובה גם לישראל על אף ההיסטוריה רווית הדם של עמנו בקרבה. באירופה התגבשו רבדים נרחבים של התרבות והאמונה היהודיות, נשתמרה הזהות היהודית כאומה בעלת היסטוריה ועתיד משותפים ובה נולדה התנועה להתחדשות לאומית. ויש גם סיבות פרגמטיות: אירופה היא שותפת הסחר העיקרית שלנו, היא מקור לחלקים חשובים מפעילותנו התרבותית, המדעית, הספורטיבית, הבידורית וכו’ וגם שותפה, לא תמיד מרצון, למגננה מפני פעולות הטרור האסלאמיסטיות. ככל שמתחדד המאבק בין העולם החופשי בהנהגתה (הרעועה, למרבה הצער) של ארצות הברית ל”ציר” של סין, רוסיה, קוריאה הצפונית ואיראן - גם לקשרים בין אירופה ובינינו תהיה חשיבות נוספת.
אירופה המערבית איננה עומדת תמיד בקריטריונים שמצפים ממנה, ובפרט לא בהקשר הישראלי (שר הביטחון גלנט אולי לא היה דיפלומטי, אך צדק כשקרא לצרפת “עוינת” בעקבות ביטול ההזמנה לחברות הישראליות לתערוכת הנשק בצרפת). אין ודאות שמדיניות החוץ האירופית כלפי ישראל תשתנה מיד ובאופן גורף לטובה בעקבות השינויים שצפויים בה, אך למהפך הפוליטי המסתמן בחלק מהמדינות המובילות עשויה בהחלט להיות השפעה חיובית מבחינה זאת, ואל לישראל להתעלם מכך או לדחות ידיים מושטות אליה מסיבות אידיאולוגיות כביכול שעבר זמנן, מה גם שתעודת ההיכר הפוליטית של חלק גדול מהציבור שלה, למרות העיוות בקצוות הקיצוניים, היא בעיקר מרכז־ימין. עם זאת, אנטישמיות הן בימין והן בשמאל תמשיך להיות מחסום בל יעבור - ולה פן הבינה זאת.