הדיון שנערך אתמול בבית המשפט העליון בעתירות המבקשות לבטל את "חוק בן-גביר" היה נשף מסכות למופת. ראשון הופיע בא-כח הכנסת, עוה"ד יצחק ברט שטען שהחוק לא שינה דבר מן המצב הקיים. לשיטתו החוק לא הוסיף על סמכויות השר לבטחון לאומי דברים שלא היו בהן קודם, וכל המחלוקת היא מהומה רבה על לא מאומה.
קרבות אוויר: התכנית הצבאית להתמודדות מול כטב"מי חיזבאללה
בשנייה האחרונה: נתניהו הסיר את חוק "הרבנים" מסדר היום של הכנסת
מדבריו אפשר להתרשם שהכנסת רצתה רק לעטר את ספר החוקים בכמה קישוטים נאים, כמו פרחים בפינת עמודיו, ותו לא. מקריאת לשון החוק אפשר לחשוב שהפרשנות הזו היא אפשרית, אלא שמקריאת ההיסטוריה החקיקתית ברור שהיא הפוכה לגמרי לכוונת המחוקק. המטרה של עו"ד ברט הייתה להציע לשופטים דרך להימנע מביטול החוק, על-ידי התעלמות מכוונת המחוקק.
שיטה דומה נוסתה לפני מספר חודשים בבג"ץ הסבירות, ונכשלה, אם כי בהרכב השופטים בעתירה הנוכחית יש לה מעט יותר סיכוי להצליח. חמישה מתוך תשעת חבריו היו שם בדעת המיעוט וחלקם הובילו את הקו לפיו פרשנות המתעלמת מכוונת המחוקק עשויה להיות הפתרון הנכון לבעיות החוקתיות המתעוררות מהחקיקה.
אחריו בא עו"ד נדב העצני, בא כוחו של בן-גביר. העצני ניסה לשכנע את בית המשפט שכוונותיו של בן-גביר זכות לחלוטין ולא יעלה על דעתו לעשות שימוש פוליטי בתיקון לחוק שהיה מבחינתו תנאי להצטרפות לקואליציה. לבן-גביר אין דבר נגד המפגינים והוא לא יפעיל את המשטרה נגדם.
אין לו דבר נגד הציבור הערבי והוא לא יכווין את המשטרה להתמקד בפעילות נגדו. בן-גביר הוא פילוסוף מדיני המוטרד משאלות של מבנה מערכת הממשל האידאלי. העצני הדגיש את פסיקות בג"ץ מן העבר המחייבות את השר לנהוג בממלכתיות ובכפוף לעקרונות יסוד של השיטה, כאילו בן-גביר עצמו אינו מתנגד עקבי לאותן פסיקות בהן הוא מבקש להיתלות.
מטרתו של העצני הייתה להביא את השופטים להתעלם מהמציאות של החודשים האחרונים, שבצבצה מבין שאלותיהם, למשל כשהשופט עמית העלה את החשש שהשר יורה למשטרה להתמקד בתחומי פעילות מסוימים שבמקרה רלוונטיים דווקא למגזר הערבי, או להחמיר במיוחד עם מפגינים. העצני רוצה שהשרים בבואם לכתוב את פסק-דינם לא יחשבו על האלימות המשטרתית הגואה שמראה בבירור שרוח המפקד מחלחלת אל השוטרים בשטח.
ואז הגיע חתן השמחה עצמו, שרטן: "מה אני, עציץ?" כשעורך-דינו ביקש ממנו לא לשאת דברים בדיון. בן-גביר יודע היטב שאינו עציץ. בן-גביר הוא אקדח טוען הצובר במחסניתו כל תחמושת אפשרית כדי לפעול נגד סדרי השלטון והמשטר שעזרו למדינת לצלוח באופן סביר את המתחים הפנימיים שמלווים אותה מאז ומעולם.
יש לו לפחות שתי מטרות עיקריות במאבק על החוק הזה: הראשונה, לקבל גיבוי ציבורי ומשפטי כדי להמשיך ולהסיט את משטרת ישראל לאפיקי פעולה שישרתו את מטרותיו הפוליטיות; השנייה, להחליש את שומרי הסף ובעיקר המפכ"ל והיועצת המשפטית לממשלה, שהחוק פוטר אותו אפילו מחובת התייעצות איתה, דבר שהיה ברור שמטריד את השופטים מאד.
חוק בן-גביר כבר התנחל בלבבות רבים במשטרת ישראל. הכרטיס החופשי להכות מפגינים ולעצור מתנגדי משטר לא אלימים או המדיניות העקבית של אי-אכיפת החוק על קבוצות מתנחלים מסוימות, נסמכים גם על הידיעה שלמפקד קוראים איתמר בן-גביר.
אפילו אם יחליט בית המשפט לפסול את החוק, ולא להעדיף פרשנות מצמצמת שלו מבלי לפסול אותו (שתי האפשרויות העיקריות שעולות מן הדיון אתמול), ספק אם יהיה בכך כדי להשפיע על המציאות הזו.
למרות קולות הבכי והנהי מן הממשלה, כוחו של שר להשפיע על הגורמים הכפופים לו הוא עצום ורב. במובן זה ייתכן שההתמקדות בחוק ובדיון התאורטי היא נוחה לכל הצדדים, אבל פחות חשובה למציאות. זו נקבעת בביקורת על החלטות השר ובעיקר על פעולות המשטרה, אלא שביקורת כזו מזמנת עימותים יום יומיים ומתישים.
לבסוף, תסתכלו על משטרת ישראל, ותחשבו על צבא ההגנה לישראל. ההתערבות הפוליטית במשטרה שהחוק הנדון פורש חסותו עליה, מייצרת כאוס של אלימות משטרתית, מעצרים מופרכים, פחד בלבבות אזרחים ותמונות שצריכות להביך כל מדינה דמוקרטית. ההתערבות הפוליטית בצבא, שעדיין אינה מגובה בחוק אבל משתמשת בשיטות דומות בהן שרים וחברי כנסת מסיטים חיילים נגד הפיקוד הבכיר, זורעת כאוס גם בשורותיו, שמסב נזקים בטחוניים ובינלאומיים למדינת ישראל.
שני אלה יחד צריכים להבהיר לנו מדוע גם כאשר גופי הבטחון ואכיפת החוק כפופים כמובן לממשלה, האיסור על התערבות של פוליטיקאים בעבודתם הוא אינטרס של כל ישראלי וישראלית. השופט סולברג העיר אתמול כי פסילת החוק היא המוצא האחרון בעיני בית המשפט העליון, אבל בלי קשר לפסיקתו היא צריכה להיות יעד ראשון במעלה של החברה הישראלית.
רועי פלד, מרצה בכיר למשפט חוקתי ומנהלי, בית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למנהל