בסוף מרץ 2005 ביקש ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, למנות לשרים את שני מקורביו מסיעת הליכוד: הח״כ רוני בר־און לתפקיד שר הקליטה, והח״כ זאב בוים לתפקיד השר המקשר בין הממשלה לכנסת. השניים תמכו בתוכנית ההתנתקות, שגרמה בחודשים ההם לקרע עמוק בחברה והייתה שנויה במחלוקת בסיעת הליכוד פנימה.
כזכור, התוכנית נדחתה במשאל חברי המפלגה במאי 2004 ברוב של 60% נגד 40%. כזכור, שרון התעלם ממשאל הליכודניקים והעביר את תוכנית ההתנתקות בממשלה ובכנסת, כאשר שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, תמך בחורבן יישובי גוש קטיף בכל אחת מההצבעות. גם הח״כים בר־און ובוים כאמור תמכו בתוכנית.
באוקטובר 2004 הם הצביעו בעד הצעת החוק פינוי־פיצוי, אשר עיגנה את יישום תוכנית ההתנתקות, וכעבור חודשים מספר שרון החליט לפצות את השניים על התמיכה.
אבל המינויים לא צלחו. 16 חברי סיעת הליכוד התנגדו למינוי חבריהם לסיעה לשרים. שרון גילה שאין לו רוב ונאלץ לוותר על המהלך. בסיעה נחצו הקווים. ל־13 ה״מורדים״ שהתמידו בהתנגדותם לפינוי גוש קטיף הצטרפו יו״ר הכנסת דאז ראובן ריבלין ושני יושבי ראש ועדות יוקרתיות: יו״ר ועדת החוקה מיכאל איתן ויו״ר ועדת החוץ והביטחון יובל שטייניץ.
וכל זה למה? השלושה הצביעו בעד תוכנית ההתנתקות. אבל מינוים של בוים ובר־און לשרים הצטייר בעיני השלושה, שקנו לעצמם שם של נקיי כפיים, כאתנן פוליטי, והדיף ריח חזק של שחיתות.
הכישלון הקואליציוני של ראש הממשלה סימן את תחילת הסוף. שרון הצליח להוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות, אך לאחר מכן פירק הן את הממשלה והן את מפלגת השלטון שבראשה עמד. שרון הפגין חולשה. ממשלתו החזיקה מעמד מאז שישה חודשים.
השבוע נתפס ראש הממשלה במערומיו, כשנאלץ להסיר מסדר יומה של הכנסת הצבעה על חוק הרבנים בקריאה ראשונה, אשר הייתה אמורה להיערך ביום רביעי.
בדומה לשרון, נתניהו מוביל מהלך שנוי במחלוקת בחברה הישראלית ובתוך מפלגתו שלו. בדומה לשרון, נתקל בהתנגדות מבית. גם אם אריה דרעי בסופו של דבר יפרק את הקואליציה וגם אם תתפרק בגלל כל גורם אחר, שעון החול של הממשלה החל לפעול לא עם פרישתו של בני גנץ. הוא החל לפעול ביום שלישי בלילה, כשנתניהו נאלץ לוותר על העברת חוק הרבנים בקריאה ראשונה.
ניסוי הכלים הדאיג
למה התעקש נתניהו להעביר את החוק? הרי ההתנגדות בציבור ובקואליציה הייתה צפויה. הרי החוק כבר נבלם בעבר על ידי גנץ וגדעון סער. ולא, אל תגידו שזאת הוכחה להשפעתם של השניים, ומכאן שפרישתם מהממשלה, כל אחד במועד שבחר - הייתה טעות.
עובדה שנתניהו העביר על אף התנגדותם את התקציב. נתניהו בלם את הצעת החוק בפעם הקודמת, משום שכבר אז ההצעה עוררה התנגדות בקרב תומכי הליכוד. גנץ וסער פשוט סיפקו לו כסת״ח מול אריה דרעי.
חוק הרבנים כשלעצמו הוא שילוב של שחיתות גלויה, חרדיזציה דורסנית ונפוטיזם צוהל, עם התעלמות טוטאלית של הממשלה מהשגרה שאותה חי הציבור, כולל ציבור ליכודי שמהווה חלק גדול בקרב המפונים. להמחשה, מספר נקודות.
לא השלטון המקומי אלא זה המרכזי יקבע את זהותו של רב העיר. כהונתו של רב העיר תסתיים רק כשיגיע לגיל 75 (היום היא מוגבלת לעשר שנים). יצומצם ייצוג נשים בגוף הבוחר. יוגדל מספר התקנים. אה כן, רב העיר לא חייב להיות תושב המקום ויוכל גם לעשות חלטורות להשלמת הפרנסה.
בקיצור, מתכון ברור להשניא רבני ערים על התושבים: לתושבים לא תהיה השפעה על בחירת הרב שיונחת על ידי השלטון המרכזי, והשלטון המרכזי עתיד כמובן לתת עדיפות למועמד חרדי.
השיטה הפטריארכלית. וגם, מכרה זהב לש״ס, כשגם יהדות התורה לא אמורה לטמון ידה בצלחת. בצלאל סמוטריץ' ילקט שאריות פה ושם. כמו תמיד, יו״ר המפלגה שנושאת לשווא את שמה של הציונות הדתית, הופך את המגזר הסרוג על כל פלגיו לאסקופה נדרסת. אבל חוק הרבנים, דוחה ומעלה ריח סירחון ככל שיהיה, אינו יוזמה פרטנית נפרדת.
נכון, החוק הועלה מסיבות קואליציוניות נטו, אבל העיתוי והתזמון מחברים את ההצעה, אם נתניהו חפץ בכך ואם לאו, לחוק הגיוס. זהו חוק זועק לשמיים ומרוח בדם הנופלים, חוק שההתנגדות אליו חוצה מחנות, מפלגות ומגזרים. מה הפלא שראשי הערים, כולל ראשי הערים מטעם הליכוד, התרעמו נגד החוק?
מה הפלא שהציבור סולד ממנו? מה הפלא שזעמם של ראשי ערים ליכודיות, וסלידה שאותה מעורר חוק הרבנים בשטח הליכוד, חלחלו לסיעת הליכוד פנימה? לזיקה שנוצרה בין חוק הגיוס לחוק הרבנים, שתי פנים. מחד, התזמון הקשה על קידום חוק הרבנים. מנגד, הזיקה בין השניים אפשרה לנתניהו ואולי אף דרבנה אותו לקיים סוג של חזרה גנרלית.
ניסוי כלים. המערבולת סביב חוק הרבנים סיפקה הזדמנות לאתר את החוליות החלשות בקואליציה בכלל ובמפלגת השלטון בפרט. קשה עם הרבנים, קל עם הגיוס, כלומר עם ביטול הגיוס. ניתן ללמוד מהפספוסים ומהטעויות.
לקראת פירוק
האם תהליך פירוק הקואליציה אכן החל? והאם הוא בלתי הפיך? חוק ביטול הגיוס מעורר בחברה הישראלית התנגדות עזה יותר מכפי שעוררה בזמנו תוכנית ההתנתקות. באשר לגיוס, נוצר קונצנזוס כמעט מקיר לקיר, גם אם אין לקונצנזוס הזה נכון לעכשיו ביטוי פוליטי מגובש ולהתנגדות. אין מנהיג.
דווקא היות ההתנגדות לחוק ביטול הגיוס חוצה קווים ומחנות, היא שמקשה על גיבוש המחאה ועיצוב ההנהגה. ואולי זה סוג של אתגר. ביחד ננצח משמעו ביחד נהדוף סכנות כולל סכנות מבית, על אף הבדלים דתיים ופוליטיים.
כך או אחרת, שרון הוביל תוכנית שנויה במחלוקת, שנתקלה בהתנגדות בסיעתו. נתניהו מוביל חקיקה שנויה במחלוקת שמעוררת התנגדות בסיעתו אף היא. בשני המקרים, הח״כים מהליכוד שמתנגדים ליוזמה, מתאמצים ללכת עם ולהרגיש בלי. להתנגד למהלך בלי להפיל את הממשלה. לוליינות פוליטית מסורבלת ביותר. ממשלתו של נתניהו ריכוזית יותר מזו שהייתה לשרון.
הדבר משחק כמובן לטובת הקואליציה. מנגד, המדינה כולה (להוציא מירי רגב ושרים נוספים) חווה מציאות של אסון, וזה משחק לרעתה.
ויש נדבך נוסף. לא נולד עדיין מי שמסוגל להיכנס לראשו של אריה דרעי, ובכל זאת אפשר לנסות לראות את הנולד. בואו ונבחן את מאזן הרווח וההפסד. דרעי לא התמנה לשר.
דרעי לא מצליח לקדם את הצעת החוק שהיא בבת עינו. דרעי חווה השפלה 24/7 כשאיתמר בן גביר מצטייר, לפחות כלפי חוץ, כמי שנטל מיו״ר ש״ס את תפקידו המסורתי: לסובב ולנהל את ראש הממשלה.
לעומת זאת, בקואליציה שתקום אחרי הבחירות בהרכב זה או אחר, דרעי יוכל ככל הנראה להתמנות לשר. ולא זאת בלבד: הגוש ליכוד־חרדים־חרד״ל חורק ומתפרק. משמעות הדבר היא שש״ס תשתחרר מחיבוק הדוב של יהדות התורה, דרעי יוכל להעניק את הרוב הדרוש לקואליציית מרכז־ימין לא ביביסטי-מרכז־שמאל - ולחזור להיות ממליך מלכים.
נתניהו נכשל בחזרה הגנרלית. בשעת כתיבת שורות אלה, למתנגדי חוק ביטול הגיוס הצטרף השר ניר ברקת והרשימה פתוחה. הדינמיקה מצטיירת כבלתי הפיכה. מוקדם לנחש מי ימצמץ ראשון. מי ייתן דחיפה.
אולי דרעי. אולי מי מחברי סיעת הליכוד - שכן להתנגד למדיניות הממשלה בלי להפיל אותה, לאורך זמן, קשה עד בלתי אפשרי. אולי איתמר בן גביר, אם ירגיש כי ממילא הכל מתפרק.
ועם זאת, ההתפרקות עשויה לקחת זמן. בממשלת שרון זה לקח חצי שנה ובינתיים שרון השלים את פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. בממשלת 64, כל שעה שבה היא ממשיכה למשול היא הרת אסון, ועדיין, התפרקותה עלולה לארוך חודשים. דבר אחד ברור: חודשים. לא שנה ולא שנתיים וחצי. שעון החול פועל בקול גדול.