כותרות שגדשו את התקשורת בעקבות הבחירות לפרלמנט האירופי לא הצליחו להציג ניתוח מהימן של תוצאות הבחירות. מה שהתקבל הוא תמונה מעורפלת ברזולוציה גסה. במקרים רבים נשמעו הדיווחים על משמעות התוצאות כמו תיאור טבע ברדיו של שדר קצר רואי, ששכח את משקפיו בבית.
בצרפת מגיבים לאונס של ילדה יהודייה בת 12: מקרון במהלך חריג
הניסיון להציג מגמה מיידית על סמך בחירות ב־27 מדינות, שהושפעו במידה רבה מעניינים פנימיים, נועד לכישלון. ככלל, משחק השיח הכלל־אירופי תפקיד משני, למעט כאשר סוגיות כלל־אירופיות כובשות את השיח הפוליטי הפנימי, דוגמת סוגיית ההגירה, שעמדה במרכז הבחירות הלאומיות שהתקיימו בעת האחרונה בהולנד ובאיטליה, שתוצאותיהן השתקפו שוב בבחירות האירופיות.
במבט ממעוף הציפור על מפת חלוקת 720 המנדטים בפרלמנט האירופי, מתברר כי התחושה שהימין הצרוף ניצח בבחירות, נובעת מהתוצאה במדינה גדולה אחת, שציירה את כתובת ניצחון הימין על הקיר בגדול ובשפה הצרפתית. מארין לה פן וז'ורדן ברדלה בן ה־28, יו"ר מפלגתה האיחוד הלאומי, זכו בהישג מרשים: למעלה מ־30% מהקולות של הצרפתים. בצירוף גודל הישגם, וגודלה של צרפת, תרמו לה פן וברדלה את מרב ההישג של הימין המובהק.
לתוצאות בצרפת היו השלכות פנימיות משמעותיות, שהשתלטו על סיקור הבחירות והאפילו עליו. גרם לכך דווקא הנשיא עמנואל מקרון, אשר בשל עומק ההשפלה החליט לפזר את הפרלמנט הצרפתי ולקרוא לבחירות בזק, בניסיון נואש להוכיח שכוחו הפוליטי עודו במותניו.
מקרון לקח סיכון, ספק אם מחושב. מפלה בבחירות הבזק הללו תוביל לשינוי דרמטי במעמדו בשלוש שנות הכהונה שנותרו לו. זאת בשל נפלאות החוקה הצרפתית המייצרת אנדרוגינוס חוקתי: המשטר הוא משטר נשיאותי, הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת, אך ראש הממשלה והממשלה נבחרים על ידי הפרלמנט. כתוצאה מכך כל עוד לנשיא רוב בפרלמנט, הוא ממנה את ראש הממשלה והממשלה, כמו נשיא ארה"ב.
אלא שבניגוד לנשיא האמריקאי, שגם אם איבד את הרוב בקונגרס עדיין הוא ממנה את מזכיר המדינה והשרים, הרי בצרפת המצב שונה לחלוטין: הרוב בפרלמנט מכתיב לנשיא את הרכב הממשלה ואת העומד בראשה. במצב כזה הנשיא הופך מהגורם הבוחר את ראש הממשלה והשרים למי שממנה את מי שמכתיבה לו האופוזיציה.
בצרפת מצב שכזה נקרא קוהביטסיון, מגורים ביחד. בפועל, למעט נושאי חוץ וביטחון המופקדים בידי הנשיא ישירות, הוא הופך לחותמת גומי בכל הנוגע לניהול המדינה. לצורך ההשוואה, במונחי ארה"ב זה כמו שקונגרס לעומתי היה מאלץ את ג'ו ביידן למנות את דונלד טראמפ לראש הממשלה, ולשבת לצדו כבובה, שלוש שנים, מדי שבוע, בישיבות הממשלה שאותה הרכיב טראמפ.
הנשק היחיד בידי הנשיא מול פרלמנט לעומתי הוא נשק לא קונבנציונלי: הכוח לפזר על דעת עצמו את הפרלמנט. זהו נשק יום הדין, שהשימוש בו עלול להתגלות כבומרנג, ולכן לא עשו בו נשיאים שימוש רק בשל הפסד בבחירות לפרלמנט.
ניצחונה הדומיננטי של לה פן, לצד האפקט המצטבר של המקום הראשון שבו זכה הימין השורשי באיטליה, הולנד ואוסטריה, הם אלה שהולידו את הכותרות הסנסציוניות בדבר עליית "הימין הקיצוני". התמונה האמיתית של תוצאות הבחירות היא שונה במידה רבה. אם המרכז־ימין לא יחבור באופן בלתי צפוי לימין, הרי "מה שהיה הוא מה שיהיה".
שינוי במשוואת הכוחות
למעשה, המנצחת הגדולה בבחירות היא ה־EPP, מפלגת העם האירופית. התחזקותה של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית בגרמניה תרמה את עיקר הגידול בכוחה של סיעת המרכז־ימין הגדולה, שבזכותו נשמר הרוב של הקואליציה שלה עם גוש המרכז בראשות מקרון וסיעת הסוציאל־דמוקרטים בהובלת קנצלר גרמניה אולף שולץ, כאשר גם הירוקים הם פוטנציאל על הספסל.
בקרב הקצוות שנותרו באופוזיציה התחזק כאמור הימין המובהק ונחלש מאוד השמאל הקיצוני. בימין השורשי שתי סיעות: האחת היא ECR, שאותה מובילות מפלגתה של ג'ורג'ה מלוני, פרטלי דה איטליה, לצד חוק וצדק – המפלגה הגדולה בפולין, מפלגת השלטון בצ'כיה, ווקס הספרדית, אאור הרומנית ואחרות.
עד הברקזיט הובילה את הסיעה הזאת המפלגה השמרנית באנגליה. זו גם הסיעה שאליה מסונפת מפלגת הליכוד, ושרת המדע גילה גמליאל משמשת כסגניתה של מלוני כנציגת המפלגות החברות ממדינות שאינן נמנות עם האיחוד האירופי. את הסיעה השנייה הממוצבת ימינה ממנה, ID, מובילה מפלגתה של לה פן, יחד עם מפלגות החירות בהולנד ובאוסטריה.
בתוך הגוש הימני נמצאת ללא סיעה גם מפלגת האלטרנטיבות שזכתה במקום השני בגרמניה, אך הורחקה מסיעת ה־ID בשל התבטאויות מגמדות שואה של חלק ממנהיגיה ובגלל קשרים עם רוסיה ועם סין. העובדה שהשוליים השמאליים בתוך הקואליציה ומחוצה לה הוכו מכה ניצחת לאורכה של היבשת ולרוחבה וגוש הימין התעצם, עשויה להתגלות כבעלת חשיבות רבה לישראל בהקשר לשאלה מי יחליף את ז'וזפ בורל, הנציב העליון של האיחוד לענייני חוץ וביטחון.
חיזוקה של סיעת העם המרכז־ימנית, מול היחלשות האגף של מפלגות השמאל־מרכז והמרכז, יחד עם הקשר המתהדק בין הנציבה האירופית אורסולה פון דר ליין עם ג'ורג'ה מלוני, שינו את משוואת הכוחות. למרכז־ימין אין אילוץ למסור שוב את תיק החוץ השני בחשיבותו לסוציאליסטים, כפי שהיה המצב לפני חמש שנים. יש להם די כוח הפעם לשמור אותו בידם או אפילו למסור אותו לגוש הימין במקום לסוציאליסטים.
לישראל יש אינטרס מובהק בבחירת דמות אוהדת במקום בורל. בניגוד לתיאורים השחורים בתקשורת, ישראל נהנית מאהדה עמוקה גם בימין, גם במרכז וגם בשמאל המתון. מנפרד וובר, יו"ר סיעת העם, הגדולה בפרלמנט, התראיין ערב הבחירות לרשת אירוניוז, והצהיר כי שני האתגרים החשובים ביותר בעיניו הם תמיכה במאבקה של אוקראינה מול האיום הרוסי, ועזרה לישראל מול מתקפת הטרור שבפניה היא ניצבת. צירופה מחדש של פידז ההונגרית בראשות ויקטור אורבן לסיעת העם מחזקת מאוד את האגף התומך ישראל שבקרבה.
בקרב שתי סיעות הימין השורשי ישנם גורמים מרכזיים שישראל עומדת בראש מעייניהם, כמו נציגים מאיטליה הן ממפלגתה של מלוני והן ממפלגתו של סגן ראש הממשלה ושר הפנים מתאו סלביני, מפלגתו של חֵרט וילדרס מהולנד, מפלגת אאור הרומנית, ווקס הספרדית, השוודים הדמוקרטים ורבים אחרים.
גם בקרב הסוציאליסטים יש לישראל ידידים, ובראשם הקנצלר הגרמני שולץ, וכך גם רבים מחבריו לקואליציה בגרמניה ממפלגת הירוקים.
תוצאות הצבעת הקהל באירוויזיון, שבניגוד לשופטים הצביע בהמוניו עבור השיר הישראלי, מוכיחות שיש לישראל בסיס אהדה איתן בדעת הקהל. אם נרצה ונשקיע, אירופה יכולה להפך למשענת. כשם שהאהדה הבסיסית לישראל בארה"ב מטופחת על ידי ארגונים רבים, כך היא צריכה ויכולה להיות מטופחת ביבשת הישנה.
באירופה יש לישראל יתרון יחסי הבנוי על הבסיס החזק של אינטרס עצמי. רבים באירופה רואים בישראל קו הגנה ראשון של תרבות המערב והדמוקרטיה מול הפונדמנטליזם האסלאמיסטי. אירופה, מלבד אגף השמאל הקיצוני ההולך ונחלש, בשלה להתאחד סביב ההגנה על ערכי התרבות היודו־נוצרית, וכן סביב המלחמה באנטישמיות הגואה באירופה כולה – ובפרט באיים אורבניים דמויי עזה וג'נין בלב ערים אירופיות גדולות.
עם זאת חשוב לזכור שאויבינו רבי־עוצמה, ושנגיף האנטישמיות עדיין מקנן ומחכה לחולשה כדי לתקוף. באירופה דעת הקהל היא חזות הכל, ומול הכוחות האדירים המנסים כל העת להבאיש את ריחה של ישראל, יש להעמיד מערך מקצועי ממומן היטב שיגייס עובדים ומתנדבים למלחמה באולפנים, בכיכרות, בעיתונות ובטלפונים הניידים. זאת כדי שצדקתנו גם תיראה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד