לאחר חיסולו לאחרונה של טאלב עבדאללה, שהוגדר אצלנו כמפקד בכיר מאוד בשורות חיזבאללה, יש להציב ישירות ובפשטות את השאלה: האם חיסול ממוקד של מפקדים בכירים בצד האויב, ובזהות אישית ידועה, מקדם את ביטחון ישראל?
ממתינים לתגובה קשה: כך נערכים בצפון לתגובת חיזבאללה על החיסול בעומק לבנון
ראש השב"כ לשעבר: "נתניהו משוכנע שאם לא יהיה מלך, לנו לא מגיעה ממלכה"
חיסול ישיר של מפקד בזהות אישית, המארגן נגד ישראל פעולות לוחמה וטרור, מוליד תמיד מהלך של תגובה מהצד הנגדי. בעיני האויב, חיסול של אדם, על שום זהותו או תפקידו, אינו בבחינת אקט מלחמתי מקובל, אלא יותר אקט של מעשה רצח הזוכה להד תקשורתי רב הפוגע במורל ובדימוי.
במהלך הקרבות אפשר לחסל עשרות ואפילו מאות מחבלים, אולם תוצאות אלה לא מייצרות את הצורך במהלומת נגד כמהלך של נקמה ואיזון. חיסול אישיות על שום זהותה האישית, על פי כללי המלחמה המקובלים, מחייב תגובה שאף תוגדר ככזו.
בצד שלנו, חיסול אישיות בכירה התוקפת את ישראל מציף רגשי סיפוק בציבור, ואפילו תחושת גאווה על שום הפגנת היכולת המודיעינית והמבצעית של כוחות הביטחון. צה”ל עצמו, על פי דוברו, רואה בכך הישג חשוב.
האויב אף הוא בוודאי מתרשם מיכולות הזרוע הארוכה של ישראל בהיבט המודיעיני והביצועי. הפגנו ללא ספק יכולת ישראלית מרשימה. אולם השאלה האמיתית הינה מה אכן השגנו בפועל. האם יצרנו הרתעה בצד האויב מלתקוף את ישראל? והאם בחשבון הכולל, וגם בראיית העתיד הקרוב והרחוק, קידמנו במשהו את ביטחון המדינה ותושביה?
לתגובת הנגד הבלתי נמנעת עלול תמיד להיות מחיר דמים שהוא קורבנות מקרב תושבי ישראל. לאחרונה, לאחר חיסולו של הבכיר בחיזבאללה, ספגו יישובי הצפון מטח כבד ומרוכז של 100 רקטות והגברה נמשכת של אש הטילים והכטב”מים. עד כה זה לא נגמר באובדן של חיים, אך אין להסיק מכך דבר.
חיסול בכירי האויב לא פוגע במוטיבציית הלחימה של ארגוני הטרור. הרצון לפגוע בישראל לא נחלש, אולי ההפך, רגש הנקם והרצון לפגוע בישראל מתחזקים. אחרי מפקד שחוסל יגיע מפקד אחר, אולי קיצוני יותר ואף מוכשר יותר. לא מחסלים מערכת פיקודית שלמה בחיסול אחד ממפקדיה. את המפקד שחוסל הכרנו. את החדש ודרכי פעולתו טרם הכרנו. והבעיה המרכזית היא כי תגובת נגד על חיסול מפקד בכיר הופכת להיות לגיטימית, גם בעיני העולם ואפילו אצלנו.
בתחילת אפריל שנה זו, בעוד המלחמה בעזה מתנהלת תוך גיוס כוחות רבים בצה”ל, כולל גיוס מילואים, בעוד החות'ים סוגרים את מעברי הגישה לנמל אילת, ובצפון הארץ פונו רבבות, כאשר העימות האזורי מתרחב ואנו לא מעוניינים כי יתרחב ויחמיר, חוסל גנרל איראני - חסן מהדווי, מפקד כוח קודס בלבנון, על אדמת סוריה במבנה השייך לאיראן. בעיניי היה זה מעשה של איוולת המעורר שאלות קשות.
לאחר חיסולו של הגנרל, שיוחס לישראל, היה ברור כי איראן חייבת להגיב. העולם כולו ציפה שתגיב. היה אפילו מוסכם שהיא תגיב והשאלה הייתה רק אימתי ובאיזו עוצמה. ואם איראן מגיבה אנו אמורים לשקול איך להגיב על תגובתה וכך עלולה להיוולד הסלמת שוטים המאיצה מלחמה. ואכן ספגנו בלילה אחד מטר אדיר של טילים בליסטיים, כטב”מים ועוד.
אז הבה נבחן תועלת מול נזק. איראן לא הורתעה מחמת חיסול המפקד. בקרב הציבור באיראן נתחזק רגש הנקם כלפי ישראל. המוטיבציה שלה לפגוע בישראל התחזקה. שדרת הפיקוד שם בקלות תמצא לגנרל שחוסל מחליף נלהב השואף לקידום. איראן, שלא הייתה בחזית העימות הישיר עם ישראל, הובאה לשם, ובעיתוי הגרוע ביותר.
עלינו לשקול את מדיניות החיסולים האישית של מפקדים במחנה האויב בראייה אסטרטגית, כוללת ועקרונית. כשאנו מתבייתים על אישיות ספציפית ומחכים להזדמנות לחסלה, להחלטה אם ללחוץ על ההדק או להתאפק מוצע חלון זמן קצר של שעה, אולי דקות, ואפילו פחות.
התייעצות אחראית ומקיפה קודם הירי לא יכולה להתבצע. על כן, ולא רק מסיבה זו, עלינו להציב את מדיניות החיסולים האישית במבחן רחב יותר, אנליטי יותר ומחושב יותר, ועל בסיס כל השלכות העומק והרוחב של תוצאות ביצוע החיסול האישי.
עד כה, במבחן התוצאה, חיסול מפקד בכיר של איראן וחיסול מפקד בכיר בחיזבאללה לא תרמו מאומה בהנמכת העימות הנוכחי, אלא ההפך, הגבירו אותו.