בשעה שמתגברים כאן הקולות להקדמת הבחירות, להקמת ועדת החקירה הממלכתית עכשיו ומיד לבדיקת אסון ה־7 באוקטובר והקונספציה שכשלה, בשעה שמבקר המדינה כבר החל לחקור את המחדל הנורא, וכשלנגד עינינו מתנהל בימים אלה מאבק בין ראש הדרג המדיני לדרג הצבאי־ביטחוני על מידת האחריות לאסון הנורא הזה.
מסתבר שבעצם מי שצריך להיחקר לפני הכל הוא העם היושב בציון, שלא ראה, לא הבחין, לא חש איך אדם אחד, יחיד ומיוחד, הצליח להוליך שולל עם שלם לאורך כל כך הרבה שנים.
מדובר בכישלון קולוסלי שיהדהד כאן דורות, וללא ספק ברבות הימים, היסטוריונים שיחקרו את התקופה הזו יכתבו את כתב האישום נגד העם שלא קלט כיצד איש מכירות מבריק שלמד להכיר היטב את תורת המכירה האמריקאית שהפכה למדע.
לנתניהו אין עניין בניצחון, אלא באסון שיאפשר לו לבנות דיקטטורה | דעה
הטיפשות של טראמפ והחוכמולוגיות של נתניהו הובילו לקריסה מוחלטת, ולבייס שלהם לא אכפת
כשהמתמחים בה והיודעים ליישמה מסוגלים למכור בקלות קרח לאסקימוסים, הצליח לאורך שנים ארוכות ליצור כאן תדמית של מר ביטחון, “קוסם” פוליטי־מדיני־צבאי־כלכלי, שאין בלתו, כשמאחוריו כת ענקית של מאמינים שמייחסת לו כוחות מאגיים.
למי שלא קלט, מדובר בבנימין נתניהו, עילוי שיווק כריזמטי עם שארם וניחוח אמריקאי, שהחל את הקאמבק שלו בישראל לאחר שנות גלות בארצות הברית בתחילת שנות ה־80, והבין מהר מאוד שעם ה”מטען האישי” שהוא מגיע איתו מארצות הברית יהיה לו קל מאוד להשתלב בקרב הפלבאים שחיים כאן וסוגדים לניחוחות זרים, בעיקר כשהם אמריקאיים.
כך, עם התווית של “אח של יוני ז”ל גיבור אנטבה”, ותוך כדי לימוד והכרת המפה הפוליטית, יצא ביבי לכבוש את צמרת הליכוד כשהוא דוחק לשוליים “אריות” פוליטיים כמו יצחק שמיר, אריק שרון ודוד לוי והופך למטאור פוליטי שנוגע בשמיים. ביבי המשיך את דרכו של מנחם בגין המנוח בכל מה שקשור לקירוב בני עדות המזרח, תוך הבטחה למחוק את תחושות הקיפוח והזלזול שהותירו בהם ממשלות מפא”י.
בקדנציה הראשונה שלו, שהסתיימה אחרי שלוש שנים ב־1999, עדיין היה כאן עם שפוי וערני שראה את המלך במערומיו ושלח את ביבי הביתה. לקדנציה השנייה התייצב ביבי למוד לקח, כפוליטיקאי מנוסה שיודע למשוך בחוטים, להתחבר נכון ובאותה מידה להתנתק בעת הצורך.
לדבר על מדינה פלסטינית כשצריך ובמקביל באותה מידה לבטל אותה על הסף; להפריד ולמשול, לשסע את העם, לעורר שנאה לערבים ולשמאלנים, ובכך לזכות באהדת הימין והחרדים עם משפטים כמו ”הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי” שהיו אמורים להדליק נורות אדומות.
אבל כל זה עבר לסדר היום, ללא תגובה של ממש, והביא בהמשך להתקפות חסרות תקדים ממי שעומד בראש המדינה על המשטרה, על הפרקליטות ועל בית המשפט. כך גם היה עם הגילויים וההאשמות הכבדות בכתבי האישום, אבל גם זה חלף עם הרוח במידת מה.
למחדלים כמו השריפה ביערות הכרמל ואסון מירון, להפקרת יישובי הגבול בצפון ובעוטף עזה, לאי־מילוי הבטחות לבניית מקלטים, היו תמיד סיבות ואשמים אחרים, רק לא ביבי, שאף פעם לא יודע מה שהוא חייב ואמור לדעת.
מי שאפשר להעביר מיליוני דולרים כל חודש לחמאס שבעזרתם צמחה המפלצת הנוראה הזו בעזה, ברח גם כאן מאחריות. מול כל אלה העם לא התעורר במלואו, לא הבין עדיין שהמלך עירום, שהכל פה אחיזת עיניים.
אומנם היו ויש כאן הפגנות ומחאות, אבל עדיין נותרו כאן תומכים במולך שעדיין לא רוצים או לא מסוגלים להבין שביבי הוביל וממשיך להוביל אותנו למצב שבו עוד מעט לא יהיה כאן ערך לוועדת חקירה כי לא יהיה את מה ואת מי לחקור כאן.