יושב ראש המטות המשולבים של ארה"ב, הגנרל צ'ארלס בראון, התייחס אתמול (ראשון) לעתיד הלחימה בין ישראל לארגון הטרור חיזבאללה. "בהתבסס על המקום שבו נמצאים הכוחות שלנו והטווח הקצר בין לבנון לישראל, קשה לנו יותר להיות מסוגלים לתמוך בהם כמו שעשינו באפריל", אמר.
ההסבר שלו הוא טכני - יכולת התגובה מול אלפי רקטות, טילים, כטב"מים ופצצות מרגמה, מרביתן לטווח קצר, פחותה לעומת יכולת התגובה מול מאות כלים כאלו שחלקם היו שעות שלמות באוויר.
"רוב הכפרים עזובים ונטושים": מה באמת קורה מעבר לגבול בצפון?
אבל מעבר לטכניקה, יש סכנה גדולה באמירה של יו"ר המטות, סוג-של הרמטכ"ל האמריקאי. המסר לישראל הוא אמנם מוכר, בבחינת "תשתדלו להימנע ככל הניתן ממלחמה בלבנון", אבל המסר המובלע, כפי שיפורש בידי חיזבאללה, הוא "אם תיכנסו למלחמה עם ישראל, היכולת האמריקאית לסייע לאחרונה תהיה מוגבלת". בראון בא לברך (בגישתו, לפחות) ויצא מקלל.
האמירה של בראון מתווספת לשורה ארוכה של אמירות ומחלוקות בין וושינגטון לבין ירושלים בנוגע לזירה הצפונית, שמלוות אותנו מימיה הראשונים של המלחמה – בארצות הברית מעוניינים להימנע מהסלמה בכל מחיר אפשרי, ובהתאם גם הלחץ שהם מפעילים על ישראל (על חיזבאללה הם מפעילים פחות לחץ לא מאהבת המן, אלא בשל המנופים המוחלשים שלהם על ארגון הטרור) להתמקד ברצועת עזה ולא לפתוח חזית שנייה.
אפשר לכעוס על הגישה האמריקאית, אפשר להתרגז עליה, אבל זו המציאות ועלינו לקבל אותה. להתנגדות האמריקאית להסלמה בלבנון יש ארבע סיבות מרכזיות - הומניטארית (החשש מאלפי ועשרות-אלפי הרוגים בשתי המדינות), כלכלית (למלחמה יכולות להיות השפעות שליליות על שווקים קריטיים כמו האנרגיה, בהינתן פגיעה במתקן גז בים התיכון, או ההייטק, במידה ומרכז מו"פ ישראלי של ענקית טכנולוגיה יושמד), גיאופוליטית (משבר פליטים שיערער עוד יותר את האזור, ולאורך זמן גם את אירופה) ופנים-פוליטית (בואכה הבחירות בנובמבר).
אסטרטגיה דיפלומטית חכמה מול האמריקאים בנושא זה לא תבקש לשכנע אותם ש-"זה האינטרס שלהם" להכריע את החיזבאללה או לתקוף באיראן (בהצלחה עם זה), אלא להשתמש דווקא בתפיסה האמריקאית, הרואה במלחמה בלבנון תרחיש קיצוני ומסוכן, כדי להגיע ליעדיה של ישראל.
איך עושים את זה? ראשית, מגדירים יעדים ברורים לזירה בלבנון - הרחקת חיזבאללה לעשרה קילומטרים מהגבול יכולה להיות נקודת פתיחה טובה. מבהירים לאמריקאים שישראל תהיה מוכנה לעשות הכול - כולל הכול - כדי לכפות את היעד הזה, הלגיטימי ביותר, על חיזבאללה ולבנון.
אם בארצות הברית מעוניינים שהמצב במדינת הארזים לא יסלים, שיפעילו את כל כובד משקלם - בסיוע שותפיהם בצרפת, בקטאר ובסעודיה - כדי להגיע להסכם שיעמוד בתנאים האלו. כלומר, במקום לברוח מהרעיון של הסדר מדיני ולהיצמד לפתרון צבאי, על ישראל לברך על הסדר מדיני שארצות הברית מעוניינת להשיגו - כל עוד הוא עונה על צרכינו ויעדינו.
שנית, יש להכשיר את דעת הקהל. ב-7 באוקטובר חיזבאללה הכריז מלחמה על ישראל שאין שום דבר שיוכל להצדיק אותה - בשעה שבתיאוריה, ניתן להגדיר את טבח העוטף בתור "חלק מהמאבק לשחרור הפלסטיני" (הצדקה שמקובלת בעיקר בשולי-השוליים של השמאל האמריקאי, למזלנו), במקרה הלבנוני אין דבר כזה.
ישראל לא מחזיקה אזרח לבנוני אחד תחת שליטתה (בניגוד לפלסטינים) והיא לא מטילה סגר ("מצור") על סנטימטר רבוע של אדמה לבנונית. יש להתייחס למלחמה שחיזבאללה הכריז עלינו כ-unprovoked and unjustified, בדיוק כמו מלחמתו של פוטין באוקראינה.
שלישית, יש להיערך לגרוע מכל - מלחמה עם לבנון תביא על ישראל חורבן בקנה מידה שלא נראה פה מעולם. גורמים במערכת הביטחון אמרו לי כי הם לא יופתעו אם האמריקאים ייאלצו, בתרחיש שכזה, לספק לישראל לא רק סיוע צבאי אלא גם הומניטארי. אלו בדיוק סוג הדברים שיש לתאם עם הממשל כבר מעכשיו: אם ארצות הברית לא תוכל לסייע בהגנה מפני אלפי הרקטות והטילים של החיזבאללה, באילו צורות היא כן תוכל לעזור.
רותם אורג הוא מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, מנהל העמותה "הברית הישראלית-דמוקרטית"