לפני מספר ימים פורסם שבפעולת סיכול שנועדה לחסל את בכיר החמאס, רא'אד סעד, נהרגו עשרות אזרחים בעזה. הדיווחים בנוגע לאזרחים שנהרגים במהלך תקיפה הפכו שגורים בחודשים האחרונים. אחת השאלות שתמיד עולה היא האם היה מדובר באזרחים "מעורבים" או "בלתי מעורבים". באותו ההקשר עולות אמירות חוזרות ונשנות של שרים, חברי כנסת, דמויות ציבוריות, וכיוצא באלה, בנוגע לכך ש"אין בלתי מעורבים בעזה". קשה להגיד האם האמירה הגורפת הזו נכונה או לא, אבל הלכה למעשה, המשמעות הפרקטית שלה אינה גורפת כפי שמנסים להציג אותה.
נראה שהבסיס לשיח על "מעורבים" ו"בלתי מעורבים" נעוץ בניסיון ארוך שנים של משפטנים ומומחים צבאיים בנסיון להבהיר שגם בזמן לחימה, אין לגיטימציה חוקית או מוסרית לשימוש גורף בכח כנגד אזרחים שאינם מהווים חלק מהכוחות הלוחמים, ולשם כך נעשתה הבחנה פשטנית בין אזרחים "מעורבים" ו"בלתי מעורבים". מטרת השיח הזה לא היתה בהכרח לטעון שאזרחים "מעורבים" הם מטרה לגיטימית, אלא להדגיש שאזרחים "בלתי מעורבים" אינם מהווים מטרה לגיטימית לתקיפה ישירה.
גם האמריקאים מבינים: "המתקפות של רה"מ נועדו לצרכים פוליטיים"
נתניהו ויוסי כהן צוללים? כך הם יושפעו מהמסקנות החמורות של ועדת הצוללות
השימוש שנעשה בחודשים האחרונים במונחים הללו מחייב אותנו להסתכל בצורה מעמיקה יותר על המשמעות שלהם. לפי דיני המלחמה, אסור לתקוף ישירות אזרחים, אלא אם הם "נוטלים חלק ישיר בלחימה".
חשוב להבהיר שיש פער משמעותי בין "אזרחים מעורבים" ל"אזרחים הנוטלים חלק ישיר בלחימה": בעוד כל אזרח הלוקח חלק ישיר בלחימה הוא בוודאי אזרח "מעורב", לא כל אזרח "מעורב" בהכרח לוקח באותו הזמן גם חלק ישיר בלחימה. תקיפה שמכוונת כנגד אזרחים שאינם נוטלים חלק ישיר בלחימה היא עבירה חמורה על דיני המלחמה ומהווה כשלעצמה גם פשע מלחמה, גם אם אזרחים אלה "מעורבים" בלחימה מבחינות מסוימות.
לדוגמה – אזרחים שחילקו סוכריות בעזה בשבעה באוקטובר עשויים בהחלט להיות "מעורבים" בתמיכתם, אך הם בוודאי לא נוטלים חלק ישיר בלחימה. מצד שני אזרחים שחטפו וסייעו אקטיבית בחטיפות בשבעה באוקטובר, נטלו בהחלט חלק ישיר בלחימה בזמן החטיפה עצמה. המנעד בין לבין הוא רחב ומורכב מאד, ולא ניתן להתייחס אליו באופן גורף.
שתי דוגמאות מורכבות יותר הן של אזרח שבביתו מוחזקים נשקים של חמאס תחת המיטות של הילדים, ואזרח המחזיק בביתו חטופה או מסייע בהעברתה ממקום למקום. מצד אחד, אין ספק שמדובר על מקרים של אזרחים "מעורבים", אשר מסייעים לחמאס. אך מצד שני, מבלי לנקוט עמדה עקרונית בנוגע למקרים הללו, השאלה האם מדובר על נטילת חלק ישיר בלחימה אשר הופכת אותם למטרה לגיטימית לתקיפה תלויה במכלול הנתונים והנסיבות של כל מקרה ומקרה לגופו. כלומר, הדיון מורכב יותר מהפשטות בה מנסים להציג אותו.
ניתן להתייחס לאמירה "אין בלתי מעורבים בעזה" במספר דרכים. קודם כל כאמירה שנועדה להצדיק כל שימוש בכח וכל הרג בעזה כחוקי. שכן, כוונתו של האומר היא שאם האזרחים מעורבים, הרי שהם נטלו חלק ישיר בלחימה ולכן הם ברי-מוות. מצד שני, ניתן להתייחס לאמירה הזו כמסיתה לרצח-עם או אף מבססת כוונה לרצח-עם משום שהיא נותנת לגיטימציה מראש להרג נרחב של אזרחים בעזה (למשל כל מי שחילק סוכריות או הצביע לחמאס).
ואכן, בטיעוני דרום-אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, צוטטו בכירים ישראלים שאומרים שאין אזרחים בלתי מעורבים בעזה כמסיתים ומעודדים רצח-עם. כאשר מבינים שיש הבחנה בין "מעורבים" וברי-מוות, מבינים גם שלא ניתן להתייחס לכל אמירה של פוליטיקאים ואישי ציבור כמעודדת רצח-עם בעזה (אלא הם זו אכן היתה כוונתם ואז היא כמובן פסולה ומסוכנת).
הלחימה בעזה מורכבת מאין כמותה, והאתגרים שעומדים בפני צה"ל בביצוע המשימה הם חסרי תקדים. הנטייה שלנו לפשט את הכללים למסגרת בינארית של "מעורבים" ו"בלתי מעורבים" היא מובנת, במיוחד בתקופה שבה המיידיות גוברת על הדיוק. אבל חשוב להבין שבתוך המסגרת של "מעורבים" קיימות הבחנות נוספות, ורק האזרחים הנוטלים חלק ישיר בלחימה הם אלו שמהווים מטרה לגיטימית לתקיפה.
ההתמודדות של ישראל בזירה הבינלאומית, ובמיוחד בזירה המשפטית הבינלאומית, מחייבת להיזהר מאמירות לא מדויקות וגורפות אשר מזיקות הרבה יותר מאשר מועילות.
ד"ר עדו רוזנצוייג הוא מנהל מחקר (לוחמה, טרור וסייבר) במרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה, ויו"ר עלמ"ה – עמותה לקידום המשפט הבינ"ל ההומניטרי.