פסיקת בג"ץ עוררה בשדה הפוליטי תגובות סוערות, רובן צפויות ולא מעניינות. כך למשל בניגוד לתגובת הליכוד, בג"ץ לא כפה את גיוסם של בני הישיבות, אלא רק קבע כי לא קיימת בעת הזו בישראל אפשרות חוקית להימנע מגיוסם וכי אין סמכות חוקית להמשיך בהעברת התמיכות לישיבות החרדיות לטובת תלמידים אלה.
במילים אחרות, בג"ץ החזיר את הכדור אל המקום שבו בעיית גיוס החרדים אמורה הייתה מלכתחילה להיפתר והיא המגרש הפוליטי. בעצם, בג"ץ אמר למעשה לממשלה: אם ברצונכם לפטור חרדים מגיוס עליכם לחוקק חוק מתאים, אינכם יכולים לעשות זאת בהחלטת ממשלה. אלא שהפוליטיקאים למרבה הצער, מצטיירים כמונעים מאינטרסים פוליטיים צרים ולא כרוצים למצוא פתרון הגון ואמיתי לטווח ארוך.
היועמ"שית בתגובה לפסיקת בג"ץ: "לעצור מיידית את מימון הנמנעים מגיוס"
ניסיון עוקף היועמ"שית נכשל: גורל החרדים נמצא בידיה
בעיקר מתסכלות הן התגובות מצד הפוליטיקאים החרדים ששוב מסרבים להתעלות לגודל השעה ולהתמודד עם סוגיית הגיוס אל מול המציאות המסוכנת בה אנו חיים. על איזה ערך של לימוד תורה הם נלחמים כאשר ברור לכל שאם מדינת ישראל לא תשרוד, ממילא גם לא יהיו מי שילמדו תורה? במקום לנצל את פסיקת בג"ץ כדי לרדת מהעץ שטיפסו עליו ולפעול בעצמם למציאת פתרון שמכבד את כל הצדדים, הם מטילים את האשמה על שופטי בג"ץ.
אכן, כפי שההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת, המערכת הפוליטית בכל הנוגע לגיוס חרדים הינה אימפוטנטית. אפילו ממשלת השינוי של בנט ולפיד, בה לא היו חרדים, לא הביאה לפתרון הבעיה.
אז אם בג"ץ לא יפתור את הבעיה ואם הפוליטיקאים לא יפתרו את הבעיה, מי כן?
התשובה היא - הציבור. על הציבור הציוני-דתי להפעיל לחץ על הפוליטיקאים שלהם ולהבהיר כי הם לא מוכנים להמשיך לשאת בנטל באופן בלתי שוויוני. על רבני הציונות הדתית להפסיק להתבטל בפני הרבנים החרדים. רבנים כגון הרב שילת, הרב נבון, הרב עופרן ורבנים רבים נוספים, שדחו במפורש את התירוצים ההלכתיים של החרדים להימנעות מגיוס, צריכים לשמש מגדלור לרבנים נוספים ולציבור כולו.
אולם כל זה לא יספיק אם הציבור החילוני לא ישנה את גישתו לבעיה. הציבור החילוני חייב להבין ולהיות אמפתי לשני קשיים מרכזיים העומדים בפני חרדים המעוניינים להתגייס לצה"ל. האחד, מי שמתגייס לצה"ל סובל מסנקציות חברתיות כבדות – החל מאלימות קשה כלפיו וכלפי רכושו, ועד פגיעה בשידוכים של בני ובנות משפחתו. אין בעת הזו לגיטימציה לשירות צבאי בחברה החרדית.
השני, החייל החרדי חייב לשרת במסגרת מתאימה שתכבד את אורח חייו במקביל לשירות צבאי משמעותי. על הציבור החילוני להיות אמפתי לשני הקשיים הללו, ולפעול ליצירת אמון עם החרדים. על הציבור החילוני להתבונן פנימה ולשאול את עצמו על אילו ערכים מקדושים לנו נהיה מוכנים לוותר באופן עמוק, אף אם באופן זמני ומוגבל, בשל צו השעה, כדי לאפשר שותפות שהיא שוויונית ומכבדת.
כך למשל, קריאה של הציבור החילוני - דווקא של הציבור החילוני - שהשירות של החרדים יותאם לצרכיהם, כך שהם לא רק ייכנסו לצה"ל חרדים, אלא גם יצאו ממנו חרדים, תוך הבטחת עורף חברתי וכלכלי למי שסובלים מנידוי, ישדר מסר של סולידריות ויקל על הצעירים החרדים להתגייס.
ואכן, לא חסרות תוכניות גיוס שסיכוייהן לא רעים. למשל, רק לאחרונה הגיש האלוף שקדי תוכנית גיוס מקיפה חרדים למקצועות מגוונים בצבא כולל קורס טיס, סיירות, סייבר ומודיעין. סעיף מרכזי בתוכנית הוא מתן תמיכה כלכלית וחברתית לצעירים חרדים ללא עורף משפחתי תומך. תנועת ההמונים "הרבעון הרביעי" גיבשה גם היא לאחרונה מתווה גיוס שהוסכם על חילונים, דתיים וחרדים בתנועה.
יש לנצל את המומנטום הזה ולשנות גישה. כך למשל על הציבור החילוני להציע תמיכה אמיתית ומכבדת בגופים בתוך החברה החרדית הנאבקים לחולל את השינוי מבפנים ולנרמל את השירות הצבאי. תנועות כמו "תחל'ס" (תוכנית חרדים לסדיר) יכולות להצליח אם תזכינה לתמיכה לה הן זקוקות מהמדינה, אך לא פחות חשוב- מהציבור החילוני.
חרדים רבים חשים שהחילוניים עוינים אותם ובזים להם. אם רוצים לקדם תהליך רציני של גיוס חרדים, על החילוניים לעשות מאמץ כן ועקבי להפרכת חשש זה ולצאת מגדרם כדי להתחשב בחרדים – כמובן ככל שהדבר ניתן. לפעולה נחושה אך מחבקת, תוך יצירת אמון ופתרונות מותאמים, ותוך ויתורים מתוחמים היטב בזמן ובהיקף של הציבור החילוני על ערכיו המקודשים, יש את הסיכוי הגבוה ביותר להביא לגיוס שוויוני של החרדים, דבר שיסייע לבטחונה של מדינת ישראל.