נאומו המתוכנן של ראש הממשלה בנימין נתניהו בחודש הבא בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית מציב בפני ישראל אתגרים מורכבים. לא רק מול ממשל ביידן. לא רק בפני הטוען לכתר דונלד טרמפ. לא רק מול המערב החשוף להפגנות אנטישמיות אלימות שמארגן החמאס. הנאום מהווה אתגר מול היהודים.
גלנט עקץ בבית הלבן: "מחלוקות פותרים בחדרים הסגורים"; נתניהו תקף
הם חוששים מהתערבות ישראלית בענייניה הפנימיים של אמריקה. שבעה באוקטובר לא פסח עליהם. הטרגדיה בעוטף עזה והמלחמה בעקבותיה, העמיקו את המשבר בעם. שבר שעלול להשליך על הזהות ועל ההזדהות של הדור היהודי הצעיר בצפון אמריקה.
המאמר של אהוד ברק, תמיר פרדו ושות' בניו יורק טיימס אינו מכוון ליהודי התפוצות. הוא מכוונן לזהות הפוליטית של יהודי ישראל. המחברים חוששים כי נאום טוב יחזק את נתניהו ולכן הם דורשים מראשי הקונגרס לבטל את ההזמנה.
ההחלטה שלי להתייחס לסוגייה הזו הושפעה מכמה כיוונים שונים בתכלית. זה החל בכיף: קריאת ספרו החדש של אבי גיל "איפה הראש". לכאורה, מותחן בדיוני סוחף שמהווה מסגרת מפתיעה לעלילה מעוררת מחשבה לגבי הזיקה היהודית בימינו.
גיל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר נמנה עם צמרת הדיפלומטיה הישראלית. לאחר שפרש מהשרות הציבורי, זכיתי להצטרף לצוות ההקמה של המכון למדיניות העם היהודי והוא תורם רבות בתחום הניתוח והתכנון המדיני.
לאחרונה, הוא "חוטא" בסיפורת. ספרו השלישי – קריאה שוטפת שאסור להחמיץ – מגולל את הרפתקאותיו של צוות פעולה ייחודי שהתגבש כדי לייצר מהלך דרמטי על מנת לבלום את אובדן האחדות בישראל ובתפוצות.
נורת אזהרה מעשית הדליק עבורי המכון לחקר האנטישמיות בארצות הברית. הוא פרסם ידיעה כי קרן בפרה-יאנג, בראשות רייצ'ל גלמן, נמנית עם התורמים המרכזיים של ארגון "הסטודנטים הלאומיים לצדק בפלשתין" – הארגון שמממן את ההפגנות בהשראת חמאס נגד ישראל בקמפוסים בכל רחבי ארצות הברית.
איני מכיר את רייצ'ל גלמן. אני מכיר היטב את הוריה. הם מראשי ארגון הפדרציות היהודיות של ארצות הברית, היו יושבי ראש הקהילה היהודית של וושינגטון הבירה במשך שלוש קדנציות, הם פעילים בחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית והיו בין מייסדי תגלית. אני מכיר את זיקתם הציונית ואת תפיסת עולמם הליברלית. אלה תפיסות אופייניות לרבים מיהודי צפון אמריקה שהיהדות ומדינת היהודים היא במרכז הווייתם. לפי הבנתי הם הקימו קרן פילנטרופית שבה ילדיהם יכולים לעשות על פי נטיית ליבם. התפוח מסתבר נפל הרחק מהעץ כמרחק כדור גולף שעף מחוץ למגרש.
ואולם את קריאת ההשכמה קיבלתי מידיד שהקדיש את מרבית חייו לשגשוג הקהילה היהודית בניו-יורק. הוא סיפר לי בהתרגשות שיש מנהיגים יהודיים שפועלים לשכנע נבחרים דמוקרטים לעזוב את אולם הקונגרס בעת נאום ראש הממשלה ולהצטרף להפגנה שתתקיים נגדו מחוץ לקפיטול: "כשישראל מתנדנדת, היהדות כולה רועדת", הוא מבהיר: "חלק ניכר מיהודי אמריקה חוששים מטרמפ וחרדים כי נאומו של נתניהו בקונגרס ישחק לידי הרפובליקנים.
הם בוחלים בידיים ישראליות שבוחשות בפוליטיקה האמריקנית, גם כשהם נאלצים להודות שהממשל אינו נרתע ומכניס רגל גסה למגרש הפוליטי הישראלי. ארצות הברית היא מעצמה, לא כל מה שהממשל מרשה לעצמו מותר גם לפוליטיקאים בארץ".
ראשי ארגונים יהודיים באמריקה שפועלים לחיזוק הקשרים בין ישראל לבין ארצות הברית פחות מוטרדים מהנוכחות באולם וממפגינים יהודים. בעת הנאום צפויים להפגין מחוץ לקפיטול מאות אלפים תומכי חמאס בקריאה "פלשתין מהנהר ועד הים". זה לא נעים. לדבריהם מי שמצטרף להפגנות בצד היהודי ומעודד היעדרות דמוקרטית, הם קומץ מזוהה עם ראשי השדולה היהודית הפרוגרסיבית "ג'יי סטריט" ששואב השראה ונעזר בקומץ ישראלים. הם לא רצו להוציא את דיבתם, אבל המאמר בניו-יורק טיימס חשף את זהותם.
תומכי ישראל לא מאמינים שיהודים רבים יצטרפו לקריאה החמאס "פלשתין מהנהר ועד הים". אלה שיגיעו יבלעו בתוך ההמון. הם מתנחמים בכך שגם ב-2015 בזמן נאום נתניהו הלעומתי לאובמה בקונגרס, כ-60 צירים דמוקרטים נטשו את המליאה במחאה על הופעתו. להערכתם, גם ב-2024 התמונה תהייה דומה.
ההזמנה לנתניהו חתומה בידי ראשי שתי המפלגות ולכן מצופה שההנהגה הדמוקרטית תהיה נוכחת. עשרות שנים מעניקים יהודי ארה"ב רשת ביטחון לישראל. הם הפכו במידה רבה לנכס אסטרטגי. מלחמת העולם השנייה הולידה תסכול עמוק אצלם שנבע מחוסר אונים לסייע לאחיהם באירופה שהובלו כצאן לתאי הגזים. הם התעשתו והתארגנו.
ערב מלחמת ששת הימים, ביקש לוי אשכול לאפיין את מדינת ישראל, שטרם מלאו לה עשרים, כשמשון דער נעבעכדיקער – שמשון המסכן. מדינה צעירה שמתמודדת עם איום קיומי. חזקה ברוח ונחושה להתקיים. משוכנעת בצדקת הדרך. נכונה להיאבק מול אויבים שמבקשים להכחידה.
יהודי העולם התייצבו לצידה כאגרוף אחד. הם באו להתנדב בקיבוצים ובמושבים כדי לשחרר את חיילי המילואים מעול היום-יום. כוחה של הקהילה היהודית בארצות הברית צברה תאוצה לאחר מלחמת ששת הימים. הניצחון החד משמעי של צה"ל מול מצרים, ירדן וסוריה הוסיף להם גאווה לאומית. התחזקותם בחברה האמריקנית – פוליטית וכלכלית – הוסיפה להם עוצמה והשפעה. היהודים שהורחקו אד אז מהאוניברסיטאות המובילות, ממועדוני החברים הסגורים, מבתי מלון ואתרי נופש שמורים ללבנים בלבד, הפכו יותר ויותר מקובלים.
גם הצלחתה של מדינת ישראל תרמה לכך באופן מכריע. צעירים יהודים מוכשרים נקלטו בממשל, בתקשורת, באקדמיה. אותם וואספים שרגע קודם התנגדו לקליטת יהודים במועדונים שלהם, החלו להתגאות בחתנים וכלות ממוצא יהודי. לרבים מהם ובהם שני נשיאים אמריקנים, נולדו נכדים יהודים.
ההצלחה פעלה לטובת ישראל. במלחמת יום הכיפורים, בעת שישראל נקלעה לאחת משעותיה הקשות, מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר השפיע באופן מכריע על הטסת הרכבת האווירית שהכריעה את הלחימה ברמת הגולן ובכיתור הארמיה השלישית.
בראשית שנות ה-90, סין, הארצות שהשתחררו מהעול הסובייטי וחלק משמעותי ממדינות העולם השלישי חידשו את היחסים עם ישראל משום שהאמינו כי הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים. זאת למרות שהבית הלבן באותו זמן פעל נגד בחירתו מחדש של יצחק שמיר, שנחשב למנהיג ימני, לאומי ונוקשה.
זה היה בעיקר בזכות האחדות בעם היהודי, בזכות שגשוגה של הקהילה היהודית בארצות הברית שזכתה למנהיגות רואיה ובזכות התעצמותה של ישראל. יהודים שתפסו עמדות בכירות בממשל הצליחו לאתר לא רק את הערכים המשותפים, אלא גם את האינטרסים המשיקים בין שתי המדינות ולחזק את היחסים ביניהן.
במידה רבה, שבעה באוקטובר טרף את הקלפים. מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית נשחק. הקרע בעם, ההפגנות בארץ, הדשדוש בשדה הקרב והתגברות האנטישמיות נותנים את אותותיהם. נתניהו חייב לנצל את ההזדמנות בקונגרס כדי לחזק את האחדות בעם היהודי. לקרוא לתפוחים שנשרו רחוק לחזור לשורשים. להלך בחוכמה על קצות האצבעות בין ביידן לבין טרמפ. להבהיר לאמריקנים ולעולם החופשי
שעל אף ששמשון הישראלי עבר תספורת בשבעה באוקטובר, הוא לא נעבעך. שחייליו לוחמים בגבורה. שצה"ל עומד בנחישות בראש החזית המערבית נגד ציר הרשע הראדיקלי בראשות אירן, רוסיה, סין וצפון קוריאה.
והמבקרים מבית... ראוי שיתאזרו מעט בסבלנות ובאחריות, אם המדינה עדיין יקרה להם.
אבינועם בר-יוסף הוא נשיא אמריטוס של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ובעבר כתב מדיני וסופר מעריב בוושינגטון