מאז ה-7 באוקטובר נשמע בשיח הציבורי בישראל הרעיון לעודד את אוכלוסיית רצועת עזה להגר למצרים. אחד הטיעונים שמעלים תומכיו הוא ששני מיליון פליטים פלסטינים, שיעברו את גבול עזה-סיני, לא ישפיעו מהותית על מדינה שחצתה בראשית העשור הנוכחי את רף מאה מיליון התושבים. גם בעולם הערבי יש הקוראים למצרים לפתוח את שעריה לרווחה בפני עזתים המעוניינים להיכנס אל גבולותיה.
מפתיעים מתחת לקרקע: התרגילים שצה''ל מפתח כדי להתגבר על תכסיסי החמאס
הותר לפרסום: סרן רואי מילר נפל בקרב ברצועה, שניים נפצעו קשה
אלא שרעיונות וקריאות ברוח זו נתקלים בקהיר בהתנגדות נחרצת ונתפסים כמזימה ישראלית המסכנת את הביטחון הלאומי המצרי, ואף את הסכם השלום בין המדינות. מצרים מסבירה את התנגדותה לקליטת פליטים עזתים בחשש מפגיעה בריבונות המצרית, מערעור היציבות הביטחונית שהשיגה בעמל רב בחצי האי סיני ומחיסול הבעיה הפלסטינית דרך פתרונה על חשבונה תוך התחמקות מפתרון שתי המדינות.
הסבר חשוב נוסף לעמדת מצרים – אך פחות מוכר – קשור לשיקולים הדמוגרפיים והכלכליים העומדים לנגד עיניה של מדינה הנאבקת בריבוי האוכלוסין, בד בבד עם קליטת גלי מהגרים ופליטים משכנותיה.
מצרים, המונה כיום מעל 106 מיליון תושבים, היא המדינה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון. לפי נתונים רשמיים, נספרות בה ארבע לידות בדקה ו-5,599 לידות ביום. הגידול השנתי באוכלוסייתה עמד ב-2023 על כ-1.4 מיליון תושבים (שקלול של 2.044 נולדים וחיסור המתים), וממוצע הילדים לאישה ניצב על 2.85.
נתונים אלה, גבוהים ככל שיהיו, משקפים הישג מצרי: ירידה של 8% בריבוי הטבעי לעומת 2022, שהינו גם הצמצום הגדול ביותר שנרשם מאז 2002. זאת ועוד, קצב הריבוי הטבעי במצרים ירד מ-1.6% ב-2022 ל-1.4% ב-2023, שהוא שיעור גידול האוכלוסין הנמוך ביותר שרשמה המדינה מזה יובל.
השיפור בנתונים אינו מקרי; הוא תוצאה של העדיפות הלאומית העליונה שמייחסת קהיר לריסון הריבוי הטבעי, אשר נתפס כתנאי להקלת בעיותיה השורשיות של מצרים בהווה ובעתיד. הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי הגדיר לא אחת את שיעורי הילודה הגבוהים כאיום הגדול ביותר על הביטחון הלאומי המצרי, ואף נזף במשפחות הבוחרות להביא לעולם יותר משני ילדים. גידול האוכלוסין מוגדר לעיתים קרובות בתקשורת המצרית כ"פצצה מתקתקת", שאלמלא תנוטרל עלולה להוביל את מצרים לכדי "התאבדות קולקטיבית".
בהתאם לכך, מצרים גיבשה בתקופת א-סיסי אסטרטגיה לאומית לאוכלוסין ופיתוח לשנים 2030-2023, שמטרתה להביא לירידה דרסטית בשיעורי הילודה. היעד העדכני שסומן הוא ירידה מ-2.85 ל-2.4 ילדים לאישה בממוצע עד 2030. לשם השגת המטרה ננקטות אסטרטגיות פעולה מגוונות, בהן אספקת שירותים לתכנון משפחה, הצעת תמריצים כלכליים, התערבות חקיקתית, פעולות חינוך והסברה, מתן הכשר דתי למהלכים והעצמת נשים. ההצלחה בינתיים חלקית, אך מאמצים משולבים אלה עדיין נמצאים בעיצומם.
מצרים אינה פועלת בחלל ריק. בזמן שהיא מנסה לספק פתרונות, הבעיות הפנימיות והחיצוניות רק הולכות ונערמות לפתחה. לפי דיווחים בתקשורת, 200-100 אלף עזתים חצו באופן חוקי את מעבר רפיח מתחילת המלחמה, חלקם תמורת תשלום של אלפי דולרים לגורמי התיאום במצרים.
הללו מצטרפים ליותר מתשעה מיליון מהגרים ופליטים, מ-133 מדינות, השוהים במצרים ומהווים כ-8.7% מאוכלוסייתה, רובם מסודאן, סוריה, תימן ולוב. המהגרים צורכים שירותים בסיסיים כמו בריאות וחינוך, מגבירים את העומס הכבד גם כך על מערכות הרווחה הציבוריות ותורמים לגידול בשיעורי האבטלה והעוני. ראש ממשלת מצרים, מוסטפא מדבולי, העריך במאי 2024 כי עלויות השירותים הניתנים במצרים למהגרים עומדות על מעל 10 מיליארד דולר בשנה.
למעשה, מצרים מארחת כיום מספר שיא של מהגרים בתולדותיה, כאשר מלחמת האזרחים שפרצה בסודאן באפריל 2023 הביאה להגירת מאות אלפי פליטים לשטחה עוד לפני המלחמה בעזה. מציאות זו מגבירה את החשש המצרי שמאמצי המדינה לצמצום הילודה, ולשיפור רמת חיי אזרחיה, יירדו לטמיון. הפליטים הנמלטים למצרים מגדילים את אוכלוסייתה ומביאים בעצמם צאצאים, אשר מעמיסים נטל נוסף על המדינה.
משבר הפליטים הפך באחרונה לשיחת היום במצרים, לרבות בעיתונים, בטלוויזיה וברשתות החברתיות. בציבור המצרי מתרבות הקריאות לגירוש פליטים ומהגרים מהמדינה בטענה שאלה גרמו לעלייה ביוקר המחיה, להכבדת העומס על השירותים ולהגברת הלחץ על המשאבים. בעקבות זאת החליטה ממשלת מצרים להגביל את השירותים הניתנים לאוכלוסייה זו ולתבוע מפליטים בלתי חוקיים להסדיר את מעמדם על ידי תשלום של 1,000 דולר ושהייה תחת חסותו של "מארח מצרי", שיערוב להם מול הרשויות.
המסקנה הנובעת מהמציאות המתוארת ברורה: חרף הסולידריות עם אוכלוסיית רצועת עזה ומצוקותיה האנושיות, מצרים לא תקריב למענה את מדיניותה בתחום האוכלוסין. גם על מקבלי ההחלטות בירושלים לקחת זאת בחשבון בהתנהלותם מול מקביליהם בקהיר במהלך המלחמה ובתכנון היום שלאחריה.
ד"ר אופיר וינטר הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב. יפית קנימח היא מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי וסטודנטית לתואר שני במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן. להרחבה בנושא זה, ראו מאמרם של המחברים בכתב העת "עדכן אסטרטגי": "ריבוי האוכלוסין במצרים: האיום, המענים והמשמעויות".