1. פשלה אדירה נרשמה השבוע עם שחרורו ממאסר של מנהל בית החולים שיפא. עוד שפל של הממשלה וכל גורמי הביטחון המעורבים בשחרורו לחופשי עם עוד 49 מחבלים. שפל המדגים איך הם לא למדו כלום מ־7 באוקטובר.
שוב הודגם היטב איך כל הנתונים מונחים בפני ראש הממשלה, חברי הקבינט, צה"ל, השב"כ, המל"ל, השב"ס – ולא נמצא ולו אדם אחד שצופה בתאונה העומדת להתרחש לנגד עיניו ומונע אותה.
כמה שאלות שבערוץ 14 שכחו לשאול את בנימין נתניהו | גאולה אבן סער
גבעת הרווארד אינה עונה: ישראל נכשלה בקרב על התודעה | גאולה אבן סער
זוכרים כמה עמלו לשכנע אותנו ובעיקר את העולם שפשיטה צבאית על שיפא מחויבת המציאות? שכנעו בלהט שזה לא בית חולים אלא מפקדת טרור חמאסית. שמחבלים שורצים שם מעל ומתחת לפני הקרקע. שחטופים חיים ומתים מוחזקים שם, או לכל הפחות הובאו לשם זמנית. שרכבי המחבלים יצאו מביה"ח לטבוח וחזרו לשם היישר מהטבח. שנועה מרציאנו ז"ל נחטפה לשם כשהיא חיה ונרצחה בביה"ח.
אז פתאום, האיש הזה, המחבל מוחמד אבו סלמיה, שרק בנובמבר הסבירו לנו שידע, שזרם עם חמאס, ששיתף פעולה באופן פעיל עם ראשי הארגון לפני 7 באוקטובר וגם אחריו עד שנעצר, משתחרר כאילו כלום?
הכי מצחיק (או עצוב) שכעת מסבירים בשב"כ שרמת המסוכנות הנשקפת ממנו פחותה יחסית ולכן אם אין מקום בכלא, הוא יכול ללכת הביתה. אז מה זה אומר, שאם הוא לא פצצה מתקתקת עם חומר נפץ עליו הוא לא עשה מספיק בשביל להישאר בכלא?
עזבו את הריטואל המביך של זריקת האחריות. ביבי זורק על בג"ץ וגורמי הביטחון. שר הביטחון זורק על השב"כ והשב"ס. השב"ס על צה"ל והשב"כ. איתמר בן גביר על ראש השב"כ, וראש השב"כ על המשרד לביטחון לאומי ובן גביר.
למה עזבו? כי הם כולם אחראים למחדל. כולם ידעו על מצוקת מקומות הכליאה. כולם ידעו שישוחררו מחבלים אם היא לא תיפתר, ולכן כולם אחראים לשחרורם. בסתר לבי אני מקווה שהאירוע הוא תרגיל הסוואה מתוחכם שעדיין לא ראינו את פירותיו. כי האפשרות שזו פדיחה ואין מעבר לה כלום – מדכדכת.
אבל אפשר לתקן. בנימין נתניהו הגדיר את שחרור המנהל כ"תקלה חמורה וכשל מוסרי. איש זה שתחת אחריותו נרצחו והוחזקו חטופינו, מקומו בכלא". אז אדוני רה"מ – המחבל שוחרר לעזה, לא לטימבוקטו. תנחה (הרי אתה מרבה להנחות, וגם הפעם הנחית לבצע בירור יסודי כיצד קרה הדבר) לתפוס אותו ולהחזיר אותו מיידית לכלא. אני מאמינה שתימצא לו שם מיטה בכל זאת, חרף המצוקה.
הגיע זמן למעשים במקום גלגול אחריות.
2. יממה לפני שנחרדנו מהקלות הבלתי נסבלת שבה יכול מחבל להשתחרר מהכלא – עסקה הממשלה בישיבתה ביום ראשון בדבר קריטי מאין כמוהו: החלפת שם משרדו של השר אבי דיכטר מסתם "משרד החקלאות ופיתוח הכפר", למשרד החקלאות וביטחון המזון".
למה להחליף? דיכטר הסביר שזה נושא חשוב, שאין אף גוף שמוביל את הנושא, שהמל"ל המליץ שמשרד החקלאות יוביל את הנושא והסביר שזה חייב לקרות לאלתר (ממש עכשיו בזמן מלחמה), כי זה מצריך תכנון ל־25 השנים הקרובות.
זה ממש לא מדויק, בלשון המעטה, לטעון שאף גורם לא עוסק בביטחון המזון. למעשה חוק המזון מצוי באחריות שר הבריאות. גורם בכיר במשרד הבריאות אמר לי השבוע שדברי דיכטר בנושא פשוט מגוחכים. אין דרך לגרום לכך שנאכל רק את מה שאנחנו מגדלים ולא נהיה תלויים ביבוא, גם לא בעוד עשרות שנים. תמיד נצטרך לייבא חיטה, אורז ועוד.
הרי כל משרד מופקד על עשרות, לעתים מאות, נושאים וחוקים. לפי זה כל שבוע ניתן לשנות את שמו. דבר נוסף, נניח שבכל זאת משרד החקלאות, הוא ולא אחר, חייב לטפל בעניין – למה זה מצריך את שינוי שם המשרד?
דיכטר אינו הראשון לשנות את שם משרדו, שונו בעבר גם שמות משרדי הכלכלה, המדע, המשרד לביטחון לאומי ועוד. בדרך כלל זה שיקף ריצוי מאוויים פוליטיים ומגלומניה קלה. תענוג שינוי השם יעלה כשני מיליון שקל. כן, שמעתם טוב. זה בדרך כלל מה שעולה שינוי שם משרד ממשלתי כשצריך לשנות את כל ניירות העבודה והשילוט שלו. בזבוז מוחלט.
והכי מגוחך, מה הקטע עם הוספת המילה "ביטחון" לשם המשרד? ההתעקשות על המילה "ביטחון" במשרד החקלאות הזכירה לי את אותו לילה בחודש מרץ 2023 בימי ניסיון ההפיכה המשטרית שבו פוטר יואב גלנט מתפקידו כשר הביטחון, ודיכטר כבר התחמם על הקווים להחליפו.
טוב, זה לא קרה, אבל כנראה גם לא גמל את דיכטר (פעם ראש שב"כ מוצלח) מהחלום להיות שר הביטחון. באין משרד ביטחון לו, הוא מסתפק ב"משרד החקלאות וביטחון המזון", העיקר שהמילה "ביטחון" מוברגת היטב בטייטל.
מומלץ לשר דיכטר להציץ מדי ערב באחד מערוצי החדשות. כמעט בכל מהדורה יש לפחות כתבה אחת ששוטחת את צרות החקלאים בצפון ובדרום במלחמה. חקלאים שלא מצליחים להגיע ולקטוף את יבוליהם בשל הירי הבלתי פוסק, בשל העובדה שנמנע מהם בהחלטה ביטחונית להגיע כדי לעבד את שדותיהם ולטפל בלוליהם. הם מספרים שוב ושוב על כך שהתגמול הכלכלי הזעום בשל המצב לא מאפשר להם להתפרנס כחקלאים.
מומלץ לשר ולאנשי משרדו לשמוע אותם ולהבין שבמקום להתעסק בהוספת המילה "ביטחון" כאילו היא עושה את ההבדל, מוטב לדאוג לביטחון הפיזי והכלכלי של חקלאינו ההולכים ומתמעטים.
3. השבוע התקיים בהיכל מנורה בתל אביב כנס שכותרתו: "הגיע הזמן – להגיע לעסקה, לעצור את המלחמה. לעשות שלום". היו שם נציגי מפלגות וארגוני שמאל רבים והיו שם גם מספר משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן ב־7 באוקטובר. מעוז ינון מנתיב העשרה שהוריו נרצחו במושב הוא אחד מהם. זכותו.
מודה שאני מתקשה להבין את האירוע. שלום עם מי? ואם נעשה עסקה שתחזק את חמאס, עם מי נעשה שלום? האם קיים באופק צד פלסטיני שמשתוקק ופועל לשלום עם ישראל?
הסימטריה, בדברי גורמים בכנס, בין ישראל לפלסטינים היא מופרכת ומקוממת. פרופ' נח הררי היה אחד מהם: "כל צד חושב שהמרחב שייך רק לו. שלעם השני אין זכות להתקיים כאן. הניסיון להעלים עמים שלמים זה הדלק של מעגל הדם והאימה והמצב הולך ומתדרדר. אף פעם לא מאוחר לתקן".
פרופ' הררי אולי מיטיב להתנסח, אבל טועה ומטעה. אנחנו לא חושבים שהמרחב שייך רק לנו. הפלסטינים ("מהים עד הנהר פלסטין תהיה חופשית") – בהחלט כן.
את הדלק של מעגל הדם הציתו הפלסטינים. 7 באוקטובר היה אקט של השמדת עם. היה ויש כאן ניסיון להעלים עם שלם. להשמיד את העם היהודי. אם 7 באוקטובר לא גרם להררים להתפכח – מה הסיכוי שמשהו יגרום להם אי־פעם להתעורר?